וזאת הברכה - נשמת אפה של ברכה נעלם - אור אחר
על ידי משה אהרון
במילים וזאת הברכה, ביקשה התורה לרמז כי חשיבותן
שווה למעשה למילים : "וזאת התורה".
אין זו עוד סתם ברכה. כברכת הדרך
אלא ברכת סופה של הדרך של כל הדרך
זו ברכה שלמעשה חותמת את התורה
גם במשמעות של :כוללת בתוכה את כל מהות ונפקותה של התורה.
על כן ישנה חשיבות רבה לפיענוח נכון ומדוייק של כל רבדיה.
והנה הפתיח, הרובד הראשון המשמש כמבוא לברכות הפרטניות של השבטים
נדמה שהלכנו בו לאיבוד.
פיספסנו אותו לדעת בסבך הסופרלטיבים האנוכיים של סגולתינו כעם של בחירה
הפרשנות הקלאסית שראתה את כל התורה במשקפיים מצומצמות
לא התעלתה בצומת חשוב זה להקנות לה לתורה את החלק הגלובלי הכלל אנושי שלה.
לא התעלתה להקנות לחלק זה המשמעותי של הברכה
את ערכו המהותי הכולל למעשה עולם ומלואו
ולא עוד אלא שבו טמון המפתח לגאולה השלמה
מפתח בדמות עקרונות יסוד
שרק עם קיומן תשתכלל הגאולה
לכלל גאולת הקץ
והנה בא משה ודווקא כפתיח מותנה לברכות הפרטניות ואומר:
בלוא התשתית התודעתית שאני פורס בפניכם
אין ברכות ואין גאולת הקץ
ואף אין מיצוי מהותה של תורת ישראל
ומה היא אותה תשתית תודעתית בבחינת תנאי המורה על "בשלותינו"
להיותינו ראויים לקבל את הברכות.
להיות ראויים לה לגאולה השלמה.
אם כן ראשית לכל התובנה :
כי הקב"ה איננו מיוחד רק לנו .
יש לו עוד דתות ועוד עמים והוא חפץ בטובתם ובקיומם לצידנו.
אם כי לנו קדושה יתרה וזכות הדיבור ראשונה מבחינת ההובלה
ושנית. התורה שאותה ציווה משה לדורות היא תורה דינאמית בבחינת "מורשה".
שכל דור מוריש פרק נוסף ממנה על מנת שהתכלית "קהילת יעקב" כסמל של אחדות
תתקיים תמיד
ושלישית אין מלוכה בבחינת מלוכת משיח
בלא העיקר והוא - אחדות כלל ישראל.
אם תקראו עתה שוב את הפתיח לפרשת וזאת הברכה לאור נקודות הרקע כאמור.
יתכן שתסכימו עם הדברים, או לפחות עם חלקם
על כל פנים. אם יסתייע בתגובה נוספת בהמשך,
נשתדל בעזרת ה'
להוסיף ולפרש את הכתובים באופן כמעט מילולי
על מנת לבסס את הדברים מתוכם
--------------------------------------------------------------------------------
בהמשך לרשימה הנ"ל
להלן ההשלמה לענין ההתייחסות הפרטנית לכתובים עצמם.
אם כן:
אמירה הראשונה של משה היא:
דעו לכם אומנם הקב"ה בא מסיני במובן שהתגלה לראשונה כאל מלך.
אך הפריצה שלו ככזה לגבי כלל האנושות בבחינת "זריחה"
תבוא דווקא ממקום אחר ומעם אחר
במובן של דת אחרת
"משעיר" המסמלת את הנצרות.
ואכן הנצרות הייתה הדת המונוטאיסטית הראשונה שהצליחה לבקוע עולם ומלואו
"להזריח " את הקב"ה כאל אחד על מרבית העולם.
אין עובדה זו סותרת את רשעותה ואכזריותה האיומה של אותה הדת
על כל פנים משה מנבא ומרמז :
כי עלינו לקבל את דרכו זו של הקב"ה כעובדה.
ואכן בהמשך גם מקומם של המוסלמים לא נפקד :
היה מופע של הקב"ה גם מכיוונם בבחינת :
"והופיע מהר פארן".
ואחרי כל אלה שב משה להתייחס לעם ישראל בבחינת :
"ואתה"
אם כן : "ואתה מרבבות קודש"
בבחינת דגול מרבבה בקדושתך המיוחדת והיחודית.
ולא רק זאת כל האמור לא ישנה את העובדה כי :
ימין ה' היא דווקא דת ישראל בבחינת :
"מימינו אש דת למו"
שאנו מימין ה' כאש הדת הרלוונתית בעבור כל העולם ["למו"].
והנה מיד משה מצנן .
נא לא להסתחרר מהאמור
"אך חובב עמים"
שעם כל אהבתו כאמור של הקב"ה לישראל
הוא גם "חובב עמים".
ושוב תוך הדגש חוזר, שהאמור אינו גורע מיעודו ותפקידו של עם ישראל
בבחינת :"כל קדושיו בידיך"
שכל הקדושות האלוקיות הרלוונתיות מצויות ביד ובדת ישראל.
והם נר לרגליו של עם ישראל לשאת את דברותיו בבחינת חזונות לעולם כולו
בבחינת :"ישא מדברותיך".
והנה, לענין האמירה השניה, ביחס לתורה מצינו דבר לכאורה תמוהה.
שהרי אם משה הוא האומר והוא הדובר מדוע היה לו לדבר על עצמו בגוף שלישי בבחינת :
"תורה ציווה לנו משה"
וכיצד הוא מכניס עצמו בבחינת :
"לנו".
אלא שכאן ביקש משה להעביר מסגר גאולי גדול וכביר.
ברגע ההיסטורי ההוא עת משה נמצא כפסע בין המוות וההסתלקות
הוא כבר ביחס לתורה במידה מסויימת
גורם שאינו ישיר .
הוא בבחינת "לנו"
וה"משה" המוזכר שם הוא למעשה סמל לכל מנהיג רוחני אחר בכל דור ודור
בבחינת כל "משה" שבדורו.
שכל משה שבכלל דור ודור רשאי לצוות על התורה כ"מורשה" בלתי פוסקת לעולם
והכל למען אותה התכלית של אחדות כלל ישראל בבחינת :"קהילת יעקב".
ולא עוד שכל "משה" שבכל דור ודור
רשאי וחייב הוא לחדש על מנת לחזק את בדק הבית של כלל ישראל
ולא עוד שמעלה עליו משה רעיא מהימנא, כאילו ציוויו
מחייב גם אותו מעין רטרואקטיבי
שהרי כאמור גם משה הכליל עצמו בבחינת "לנו".
וביחס לאמירה השלישית, הלא פחות משמעותית.
ודווקא בתפר שבין האמירות הכלליות הנ"ל לכלל ישראל - ככלל
לבין לברכות הפרטניות השבטיות .
אם כן לענין זה אומר משה.
מתי יהא בישורון מלך .
והכוונה למלך האחרון - המלך המשיח.
רק בהתקיים "ישורון" ובהתקיים
בהתאסף ראשי עם על מנת לאחד את כלל ישראל
בבחינת "יחד שבטי ישראל.
אם כן היקש להדגיש משה
שאין כל משמעות לברכות הפרטניות של השבטים בהמשך
בלי החיבור יחד של כל השבטים.
בלי אחדות אין כל משמעות ויישום לברכות ולא רק
זאת אף זאת.
משיח לבסוף יבא רק בשני תנאים
כאמור באחדות כלל ישראל
ובמימוש היעוד של עם ישראל כגלום בשמו
להוכיח לכל העולם כי "ישר הוא האל".
ואזי מרוויחים אנו את השם הגאולי החדש :"ישורון" .
כלומר אלה שאמורים היו ואשר גם הצליחו :
ליישר את העולם. סביב אלוהותו של הקב"ה
הנה כי כן, דומה עתה שבטרם תזרח עלינו הגאולה השלמה
רובצים לפתחינו למעשה
שני אתגרים כבירים
להשלים יעודינו להוכיח לכל העולם כי "ישר הוא האל"
וכיצד ?
בזה שנוכיח דוגמה אישית כי מצוותיו הובילו לחברת מופת
והאתגר הנוסף לעשות הכל אבל הכל
שכלל ישראל יהא אחד ומאוחד
ושלא ידח ממנו אף נידח
