פרשת "כי תבוא" רוויה דרמות מציתות דימיון . מבחינתינו המעניין היותר , הינו דווקא הפתיח של הפרשה. המגלגל לעינינו שלושה חזיונות דרמטיים שונים , שמאוחרי כולם מסתתר רעיון נשגב אחד.
"כיצד עם ישראל בהכנסו לארץ, יצליח להיאחז בה אך אם, יתנה עם הארץ אהבים מקודשים של נצח "
אם כן, כבר בתחילת הפתיח של הפרשה מודיעה לנו התורה, כי "לבוא" סתם לארץ אך להתיישב בה, או אך לחנוך בה את בתי המדרשות שלה. אין בזה בשום פנים ואופן משום : "ביאה" לארץ ישראל.
"ביאה" לארץ ישראל , תרתי משמע זה גם לבוא ולתנות עימה באהבים בדרך שהארץ מבינה ומצפה , ביגע, עמל , יזע ודמע. להוציא ממנה לחם
לזרוע בה בדימעה, שביל להוציא ממנה לחם - פרנסה.
לכן גם אין האיש מישראל, רשאי לברך על המוגמר ולומר "באתי אל הארץ". אלא רק כשהוא, מביא את ביכוריו תוצאות יחסיו עם הארץ , לבית המקדש ומכריז שם לאמור :
"הגדתי היום לה´ אלוהיך כי באתי אל הארץ".
אין המדובר בהצהרה דקלרטיבית, אלא בהצהרה מהותית הסוגרת את המעגל הביאה לארץ ישראל.
בהמשך ממשיכה התורה ואומרת לנו, כי מיד עם עבור את הירדן וכניסה לארץ, כל התורה צריכה להכתב על אבנים גדולות ולא סתם להכתב, אלא :"באר היטב" כלומר בלשון מוכרת והשווה לכל נפש.
ושוב המימד הוויזואלי התיאטראלי הזה , לא בא אלא לומר כי תורת ישראל שבמדבר [ בגלות] שונה היא בתכלית מהתורה של ארץ ישראל.
התורה שבארץ ישראל צריכה להפרט ולהתרגם לאבני בנין ויצירה.
תורת ישראל בארץ ישראל, חייבת להיות אך כאבני בנין ויצירה ולא חלילה ההפך מתכון לדשדוש וקיפאון.
ולבסוף "חרדה" תורת ישראל , לאחדות כלל ישראל, ודווקא בארץ ישראל, לכן ביקשה להקדים ולהדגים חרדתה זו, בהפוך על הפוך, בחציית העם לשניים. חלק מהשבטים על הר הברכה- הר גריזים והחלק האחר על הר הקללה - הר עיבל. וכל כך לומר לנו כי כל פירוד לעולם יש בו גם קללה .
ובכלל מצווים אנו לאחדות והזדהות בכל. גם אם חלילה חלק מאיתנו מצוי "בקללה", לא יתכן כי החלק האחר, השרוי עם ה"ברכה", יתעלם ויאחז אך ב"הר" שלו
הגיא שבין שני ההרים, מרמזת התורה, הוא הוא, עמק האחדות והפשרה. של : שבט אחים יחד ושל ערבות הדדית .
הביטוי החוזר ונשנה ודווקא כמענה לפרשת ה"ארורים" לאמור :"ואמר כל העם אמן", גם הוא מרמז יותר מכל, כי כולנו עם אחד המדבר בלשון אחת של "אמן.
