בס"ד.

דומה שבענין מיתתם של בני אהרון עדין לא ניתן הפירוש המענח, שיהא בו כדי להסביר איך דווקא בשיא השיאים ביום השמיני לחנוכת המשכן, נמצאו אלה ראויים דווקא למות וכאחד .

אנו מבקשים עם כל הצניעות לטעון, כי חטאם של בני אהרון ברור ומפורש למעשה במקרא . והוא אמנם גלום בשני ביטויים מרמזים המשלימים זה את זה לאמור : "אש זרה [1] אשר לא ציווה [2]] אותם. זו למעשה הנימוק הכללי של חטאם .אך כשלעצמו, עדיין אין בו, כדי להסביר מדוע היו ראויים דווקא לעונש החמור של המיתה ודווקא באש כאש מול אש [כמו אותם מאתיים וחמישים מקריבי הקטורת] .

על מנת לרדת לפשרו החמור של חטאם. יש להעמיק ולהרחיק בראות . צריך פשוט לחבר את הרקע שבא לידי ביטוי בסופה של הפרשה הסמוכה לאמור : "וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם " עם אותה תשובת ההבהרה שנתן הקב"ה באמצעות משה לאמור : בקרוביי אקדש ועל פני כל העם אכבד"

דהיינו: כך אמר להם הקב"ה. אומנם בדרך אל היעד הנשגב אני מסתפק בהתקדשותם של קרוביי הכהנים אך הכל בדרך להשגת היעד העיקרי הנכסף של : "ועל כל פני העם אכד"

וכשיעד זה סוף סוף מושג - דבר לא עוד . וכפי שראינו, השיא שבשיאים היה כשכל העם שמח שמחה מיוחדת של רינה באלוקיו [ וירונו] וכל העם כבד את אלוקיו בנפילת אפיים כללית . ואלה בני "אהרון" שמהות שמו הוא גם השגת היעד שכל ישראל "ירונו" מבטלים מהות עיקרית זו ביעודם ונסחפים אחר פחדים אנוכיים של אמביציה ומעמד שנאמר : "ויקחו בני אהרון ...איש מחתתו. אל תקרא רק "מחתתו" אלא גם "חיתתו". כלומר איש איש ופחדיו האישיים . הינה כי כן אלה הניחו ושבשו את העיקר. קלקלו את המחזה הנשגב ביותר שכל הקורבנות כולם נועדו להשיגו: קרבת עם ישראל לאלוקיו בדיבוק של רינה וביקשו מתוך מניעים אישיים צרים להמשיך בטפל בפולחן ,כאילו זה אינו האמצעי בלבד ה

הנה כי כן, כשיש אש שעם ישראל שמח ומאחד בה, כל אש אישית ופרטנית אחרת, אינה אלא אש זרה.

אבל מיתתם של בני אהרון על הרקע כאמור גם משליכה כפי הנרמז על הקורבנות כולם . איאפשר להמנע מלחבר את הקריאה שבפתח ספר ויקרא [ ויקרא אל משה] [ראה מאמר אחר לענין זה] עם הקריאה בפתח פרשת שמיני לאמור : "ביום השמיני קרא משה לאהרון לבניו. קריאה זו אינה אלא המשך רעיוני עקרוני לקריאה ההיא לאמור תורת הקורבנות היא ענין זמני צורך של דור ושעה וכי היעד הוא בסופו של דבר להשיג את אותה הקירבה בשיאה ביום השמיני.

לא בכדי ישבו אהרון ובניו בשבעה ימי המילואים באפס מעשה כידיהם מתמלאים אך ברעיונות שמאחרוי הקורבנות .כאילו לשוב ולומר להם,בשבעת ימי הבריאה אין צורך בקורבנות די באחיזה ברעיונותיהם והקורבן אם בכלל מקומו אך ביום השמיני -יום ערטילאי מחוץ לשבעת ימי הבריאה . ושוב לומר לך, זה לא טבעי, זה לאנוס את טבע הבריאה [ בהמשכת הקורבנות] "עבודת הקורבנות" במהותה זו, בימי המילואים חלחלה בכהנים שהיא איננה יעד,אלא אך ורק אמצעי וזמני, בחזקת יום שמיני ערטילאי. שהרי כאמור, בני אהרון כשמו נועדו לזקק מכל אלה שמחת עבודת ה' של העם זה היעד שה' חפץ ושבא לידי ביטוי באמירה ועל פני כל העם אכבד .

נדב ואביהוא במעשיהם הוכיחו כי שום דבר רעיוני ממשי של ימי המילואים לא חילחל הבם. ההפך הם נאחזו באמצעי כמטרה ובטפל כיעוד הם נאחזו כפי שגם כיום נוטים לעשות דווקא ביסוד של ה"ממלכת" - במלוכה האישית ,יותר מאשר ביעוד של "הכהונה" אשר משועבדת לטובת העם בלבד

משה אהרון