בס"ד.
אילוצי הגלות המרה וההיכרח להתחמם ולהתנחם לאורם של גחלים הלוחשים : מוטיבים אינטימיים של הסתגרות והתבדלות [ "עם נבחר" "עם סגולה" וכו´] הטילו בנו גם לא מעט דופי והסחפות למחוזות עקרים ובלתי רלוונתיים.
על כל פנים, לענינו, אלה הפקיעו גם ומבלי משים , מ"העקדה" את נשמת אפה את המוטו המרכזי שלה.
את החזון שלאורו ולמענו היא באה בכלל לעולם.
נתחיל ממושכלת יסוד בסיסית ביותר
מגדר העובדה הבראשיתית, כי נוצר למעשה מעגל רצוף שבין דמות האלוקים לדמות האדם. רוצה לומר ,כי מגדר הגדרת : "צלם ודמות" מתבקשת הנוסחה המתחייבת, כי אלוקים נותר תמיד בגדר הרעיוני הנעלם מהעולם, המגולם אך הכרתית. הרי שצלמו - האדם, הוא הוא האלוקים הבבואתי הרלוונתי ולכל דבר וענין .
לאמור :כל אדם חייב להתיחס לכל אדם אחר כאלוקים שבמוחש . הרלוונתי לכל התיחסות והתנהגות.
הנובע מהאמור , כי לכתחילה, לא יעלה על הדעת, כי בעבור האלוקים הנעלם לכאורה, נקריב את האלוקים הבבואתי והמוחש.
אגב ,ברציונאל זה, נעוץ גם הרעיון של שני לוחות ברית שווים, כשבראש כל לוח ובאופן מקביל המצביע על שוויון , מוצאים אנו : "אנכי ה´" מכאן ו:"לא תרצח" מכאן.
במילים אחרות, כבר מבראשית וממהותה של הבריאה, נשלל מכל וכל הרעיון הנורא של : "קורבן אדם"".
[ זהו אגב גם הרעיון מאחורי תגובת ה´ לקין, בהקרבת הקורבנות הראשונים בהיסטוריה, שהובילו, כל כך לא מפתיע ,גם לרצח .
לאמור : "אם תטיב שאת...." כלומר ,לא אופי הקורבן וערכו, יבטיח קבלתו על ידי האלוקים אלא ההתנהגות האנושית הקודמת לו, כאדם אל אדם, היא הקובעת והיא המכרעת .
כל זה גלום בקיצור נמרץ, במילים הראשונות הנ"ל : "אם תטיב" והלא הביטוי "טוב" דוממננטי בבריאה וכמו גם שכלולו לכלל : "טוב מאד" רק עם בריאת והאדם ולכן ה"תטיב" כאן מתיחס גם הוא לאדם]
לכן ,לכאורה, נקודת המוצא, חייבת להיות ,כי בהיות והעקדה עוסקת בקורבן אדם והיא באה כתגובה ישירה למה שהפך להיות נפוץ כחלק לגיטימי מעבודת האלילים. וכי כל רעיון העקדה ,לא בא אלא להעצים את הנושא לכלל דרמה של הפוך על הפוך. על מנת להדביר סופית מגמה זו ולסגור לעולמי עד את הגולל הרעיוני על האפשרות שכזו, במסגרת עבודת האמת של האלוקים.
אם כן, דווקא בניסיון האחרון שלו, הוטל על אברהם במסגרת יעודו כ"אב המון גויים", לבשר לאנושות כי מכאן ואילך ודווקא, בציווי של קול אלוקים מהשמים, כי לעולם נשללת לחלוטין האפשרות של קורבן אדם.
בניגוד למה שנדמה, ניסיון העקדה לא היה לכתחילה ניסיון ממשי וריאלי. היה זה בהחלט תרגיל מטודי חינוכי. ניסיון וירטואלי, שסופו מעיד על תחילתו. שהכוונה היתה אך להעצים את הדרמה וכאמור בהפוך על הפוך, על מנת שמכאן ואילך ,לא יהין שום אדם וודאי לא בשם אלוקים להקריב אדם.
היתה זו ,אם כן, סדרת חינוך היכרחית של ראשית הדרך וכמסר לאנושות כולה לעד ולעולמי עד.
היה זה כביכול ,מעמד הר סיני של עבודת האלוקים שהיא עבודת האדם,, תוך הדגשת אושיות היסוד כאמור, כי לענינו האלוקים הוא האדם והאדם הוא האלוקים, ואשר קדושת חייו של האדם ככזה, הינה מעל לכל, כעצם קיומו ההכרתי כביכול של האלוקים.
בזה אם כן, העקדה החלה ובזה גם הסתימה, כפי שניוכח בהמשך הדברים.
נתחיל דווקא בגנות היכרחית . לדאבוני אישית. נפל כתם מאפיל במחזור תפילתינו - תפילת - יום הזיכרון.
ביום ראש השנה ,נוהגים בעיקר הספרדים, לקרוא בטרם תקיעת השופר את הפיוט או המכתם: "עת שערי רצון להפתח" : הן על מנת להכשיר הלבבות , להתעלות ולכוון בתקיעת השופר והן לעורר רחמים ולפתוח שערי שמים.
והנה מכתם זה לדעתי, בניסוחו כאמור, במיוחד בעת הזו, יש בו יסוד של קלקול שיותר משהו מועיל כביכול בתקיעת רחמים של ראש השנה, הוא מזיק ומחבל בתקיעת שופרו של משיח.
הדברים נסובים על הערה בוטה והמתנשאת ולפיה ,לומד בעל המכתם מהכתוב על נעריו של אברהם , אשר נתבקשו לשבת עם החמור ש"הם עם המשולים לחמור".
גישה נפסדת זו , אינה יפה לימינו ואף לא היתה יפה לשעתה. היא לא רק חותרת כנגד פשוטם של כתובים , אלא עושה את הגרוע מכל מקעקעת את כל הרעיון המרכזי של פרשת העקדה.
אם כן במה הדברים אמורים .
שלוש פעמים , בפרשת העקדה מוזכר הביטוי הנפלא : "יחדו". פעמיים בטרם ניסיון העקדה ובהתיחס לאברהם ויצחק בלבד. ופעם שלישית לאחר הניסיון בהתיחס לכולם כולל גם נעריו של אברהם .
האם הדבר מקרי, או שמא תורת אמת, מבקשת לעורר את תשימת ליבנו לעיקר לרעיון המרכזי שכל העלילה זורמת למעשה עליו ואיליו.
אם כן ,אברהם לכתחילה הולך לעקדה בראיה צרה, מידית ,שאינה כלל איסטרטגית. בפיקחון ראלי וצנוע של המציאות העכשוית. ולכן באותו השלב ה"יחדיו" היחידי הרלוונתי היה, אך בהליכתו המשותפת עם יצחק בלבד.
אבל וזה בדיוק נפלאותיה של פרשת העקדה כשהניסיון מיצה את עצמו ויצחק שרד להמשיך כצאצא של אברהם ולהמשיך את יעודו, שבא לידי ביטוי בברכה :
: "ונברכו בך כל גויי הארץ"
יצחק בשלב זה כ"יצחק" נעלם, הוא נמזג יחד עם אברהם לאחד שניהם כאחד לענין אותו היעוד.
וזו הסיבה לכך שמיד לאחר מכן נאמר :
"וישב אברהם אל נעריו", בלשון יחיד , לשון היעוד כאילו הפעם ההליכה של שניהם כאחד לשם מושא היעוד - "הנערים", שנאלצו לשהות מכרח הנסיבות לפי שעה, באוירה של חמור - של חומר.
הינה כי כן, אברהם שלפני הניסיון שהלך "יחדו" אך עם יצחק , אינינו אותו אברהם שלאחר הניסיון, שהרי מיד גם נאמר לאחר : "וישב אברהם אל נעריו" " ויקומו וילכו יחדו אל באר שבע.
הפעם ההליכה היא הליכה משותפת אוניברסאלית ולא יחודית או בלעדית
-הפעם ההליכה הינה אופקית כלל אנושית ולא אנכית-אנוכית .
אברהם שלאחר העקדה שב : "כאב המון גויים" הוא הופקע מלהיות אך אביו של יצחק .הוא מתעלה לרום יעודו להכיל ולהחיל את החזון האוניברסאלי הכלל אנושי.
כך שמעגל ה"יחדו" מתרחב למלוא קוטרו האופטימלי האפשרי, למעגל הרמוני כלל אנושי. אשר על כן לא יפלא גם אם נבקש להניח כי אפילו במילים הטרויאליות כביכול ,שכולם הלכו יחדו לבאר שבע- כמקום , התכוון הכתוב גם לרמוז בנוסף, לאותה באר אוטופית, לפי שעה , עתידית של באר שובע ושפע, שכולם נהנים ממנה יחדיו.
הינה כי כן, חלק מסימניה של גאולת הקץ, הינם ליקוט כל אותם זיקוקי אמת .שבתורתינו אשר יש בהם גם למנף את גאולתינו לכלל יעדה האוניברסאלי .יתר על כן הגיע כנראה אותו השלב שבו גאולתינו תמשיך ותקרטע, אלא אם כ, גם נשכיל להדביק את פיתוחה המקביל של הגאולה האוניברסאלית.
כך או אחרת .אם יהא זה שכרי כי אחד או שניים , וודאי יותר , לא יהינו לקבל בשוויון נפש את אותם המילים שבמכתם האמור.
אני אישית, נוהג לצאת לרגע קל מבית הכנסת . אבל צריך לדעתי לשאוף ליותר. פשוט לא לאומרם.
או לפחות להקדים את ה"וו" לפני ה"ח" [תרתי משמע] ולבטא את המילה חמור מלשון "חומר"
גם כך, המכתם היפה הזה ,לא ינזק בכלום, ,ההפך זכותו מרבב, תפעים יותר ותועיל כאמור לא רק לאותו שופר של שעה אלא לשופרה של הגאולה האמיתית האוניברסאלית.
משה אהרון
