יום חמישי א' סיון התשנ"ח
"להתראות..."
כך הסתיימה לה מילה אחרונה של מכתב ארוך שבו נשברת לרסיסים האהבה הגדולה.
כך היא התבוננה במכתב שכתוב בכתב יד מקושקש. כמה חסר, כמה כאב, איך הדף יכול היה לסבול כל כך הרבה כאב בדיו רך כל כך.
היא מרגישה איך כל נקודת דיו חותכת בבשר הדף, ובשרה חידודים חידודים. כולה מלאה כאב ופגיעה.
היא שוב רווקה.
כך נפלה בה ההכרה, היא הביטה מסביבה, וכשאין אף אחד הדמעה החלה לנצוץ, לזלוג.
כמה היא כמהה לרגע הנפלא הזה, כמה היא ציפתה שהיא תהיה לאחד. ועד שמצאה לפתע הכל נעלם.
ערב יום הכיפורים תשנ"ח
"מה המצב שירה? יש לי הצעה בשבילך, שלא תוכלי לסרב לה! מישהו שאת פשוט מתאימה לו!"
"חיה, אני צעירה! בקושי התחלתי את השירות ואת כבר חושבת על חתונה?"
"נו! הוא מתאים לך, משהו מיוחד."
"לא יודעת, תני לי לחשוב על זה..."
וכך הכל החל, מהיסוס קל, אילו היתה יודעת שכך יהיה בוודאי שלא היתה מתחילה מלכתחילה.
"שלום, חיה נתנה לי את המספר שלך, קוראים לי נועם..."
כמה נועם היה בו, כמה נעימות, כמה טוב, הכל היה יפה וטוב.
הכל הלך חלק, השיחה קלחה, השאיפות שוות, הכל היה מושלם.
אך המציאות טפחה על הפנים. היא הביטה במראה ובמקום פנים היא ראתה טשטוש של חיים. של כאב וצער.
היא אבלה, אמנם לא אבילות מלאה. אבל היא איבדה את החצי שלה.
ט"ו טבת התשנ"ח
"שירה, חשבתי על זה, כל כך טוב לנו, אולי הגיע הזמן להתקדם?" הוא שאל בחשש, הביט בפניה.
היא כל כך נבהלה מכך אך מצד שני היא לא אמרה כלום. אלא שתקה... השתיקות האלה תמיד פירשו רצון וחסרונו יחדיו.
היא דיבקה את ראשה לקיר מאחוריה וחשבה...
ועתה הכל הפך לשחור משחור, הכל נובע מחוסר ידיעה ברורה. כמה חשבהשהכירה, אך עתה לא נשאר ונותר דבר.
דממה בדירה, היא עתה לבדה מתבוננת כלא מאמינה.
איך תקום מעפר כאבה? איך תתרומם מעבר ליום הבא? לאן פניה?
