היום באתי
לקרוא את המזמור
ב ל י כוונה
להפיק ממנו מ ל י ם,
באה אלי מלחמה.
קבעתי,
בקרֹב עלי
בזאת (הצבעתי) אני בוטח
מייד זמזמתי,
אותה אבקש
לחזות כל ימי חיי
(רק אחת, שאלתי.)
[ליצירה]
אמנם קטע קצר, אך הצלחת לתפוס אותי בפתיחה הסנטימנטלית, באזכור התיבה, שהעיסוק בה וסביבה תמיד עושה לי טוב, ובפניה האינטימית לגשם בסיום. טוב שכתבת את זה, חיכינו לקטע כזה כל כך
[ליצירה]
לפחות אפשר לקוות שיהיה שיר סקוטלנד, קיץ, 2005
בו תכה בך שוב השכחה.
הצלחתי להתבלבל לרגע, בשורות "נתתי לשקט שבו לצעוק על הרעש שבי לשתוק!" אך הם תפסו אותי.
על זה נאמר: אשרי אדם שוכח תמיד. הלוואי.
[ליצירה]
ואני דוקא דמיינתי שעברו שנתיים...
חשים היטב את הדחיסות שהמילים אמורות ליצור אצלו. והדחיסות הזו מתאימה מאוד לתנועת המשיכה-דחיה.
זהו. זה יפה. אני אזכור (לפחות) את השיר.
תגובות