רק כששמעתי את מטח הרסיסים, הבנתי. הוא שוב נשבר. הגוף הגיב אוטומטית, כהרגלו, והחל מייד בייצור תאים חדשים. והלב, הלב בכלל עוד לא מבין מה קורה איתו. כמה פעמים כבר אמרתי. לא עוד. התקנתי דלת פלדה. שמתי שלט עם שעות קבלה. שתיתי שיקוי פלא שהבטיח שליטה במערכת הרגשית. הקפתי בחומות, בניתי מבצר ושמתי בכניסה שומר שיגיד: "פותחת תיקים ווקשה" ויסנן אנשים עם פוטנציאל שבירת לבבות. וכאילו כלום. הלב שלי לא משנה ממנהגו. נקשר ברגע, ללא הבדלי דת גזע ומין. אין קל מלהסתנן ללב שלי. לא צריך מארב, לא צריך לסמן מפות, לא ללמוד ניווט, שום דבר. זה נראה כמו מבצר אבל בעצם הדלת פתוחה לרווחה ויש אפילו שטיח אדום ופינת קפה. גם שלטי הכוונה יש, כך מסתבר, ופרוספקטים עם קיצורי דרך ואתרים חשובים. אם לא הייתי בן אדם אולי הייתי כורסא. מהנוחות האלה שאפשר לשקוע בחמימות שלהן, להתעטף, אולי אפילו חטוף תנומה קלה.. ועד שהכורסא תופסת את הצורה של היושב עליה- הוא קם בפתאומיות, ומשאיר אחריו בלאגן וכרית מעוכה. זה לא שיש לי התנגדות לשמש ככורסא מידי פעם. זה אפילו די נעים. לפעמים. אבל גם כשאני משמשת ככורסא, אני כורסא עם לב. אולי זה כל העניין. אולי אני לא ברורה מספיק. אני צריכה לשים עליי שלט: שלום. אני לא כורסא. זאת אומרת, אולי כן, אבל כורסא עם לב. אנא הודיעו/נה מבעוד מועד אם בכוונתכם/ן לעזוב ו/או לבוא לזמן קצר ו/או לפגוע בי אנושות על מנת שאוכל להיערך בהתאם. בתודה מראש, הלב-הנשבר-לעיתים-קרובות-מידי של הכורסא.