אני נוטלת חודשים ימים של תפארת
ואת המילים לקחת איתך
ומאז אני דומיה
כאילמת מקולות הנשייה.
כששתקנו מילים.
וישבנו על ספסל
ודיברנו שתיקה
תמיד אותו השביל.
תמיד אותם התווים למנגינה,
ניגון חרישי בנעימת תוגה.
שביל גדוש אבני גינה.
זריחת אור יום-
כל גבעה היא תיבת נגינה
בו כל אחד מתנהל בקצב שלו
עד שהקצב מאבד תקוותו
לו ידעתי
שכבתה נגינתך,
הייתי חובקת תוגתך
בטרם חפצת ללכת
להותירני כאן בחשכה
קולות אלו לזיכרון לפניך
למזכרת עולם -
אורות שזרחו
בי, ואבדו לאיטם.
וברגע דל של אמת
מתרפקת כעת,
על הדרך הזו
שעברה בתוכי
ולעת ערב רואה,
תמיד את אותו הנוף שמספר
אותך.
