והלילה הזה בשונה מכל הלילות, במוחי ריחפו שלל מחשבות..
חלקן כלל לא מציאותיות והדמיון המלווה להן כאילו פועל את פעולתו שעות נוספות. ושלל תהיות מתהוות מכורח היותן ולעיתים מפאת מורכבותן
אני חושבת לעצמי מוטב ולא היו עוד. כ"אבן נגף" בדרכו של האדם הגורמים לו למעוד. יש רגעים שהם חבויים כסוד, חלקם נסתרים מוצפנים כקוד צופן שאין לו יעוד מסוים המשקף דבר מה ובישיבה או שכיבה הליכה ושאר פעולות הן שם תמיד "המחשבות " בדרכן שלהן מתרוצצות כאילו פצחו בגיל ורננות וריקוד נאה במחולות.
והלילה הזה בשונה משאר הלילות עיני לא נעצמות הן טרוטות עייפות דומעות לפרקים אך עודנן פקוחות לרווחה ומקולי נשמעת אנחת רווחה שעוד יום הסתיים ובפתחו של יום חדש מה עלי נדרש והתעטשות קלילה שהסיטה את תשומת הלב קטעה את רצף המחשבות.
