יצאתי פעם, את ביתי. כנסתי לבית התפילה. לא היה שם איש. לא עמסתי על גופי, באותו היום, בגדים מיותרים. רחש הים נשמע מרחוק. ובגדי אינם מוחשים. צעדתי, צעדים ספורים על השטיח הדהוי. איני רגיל לשבת בפתח. איש מופנם אנוכי. הילכתי, היססתי, היכן מקום מושבי. הגלים היכו ללא הפסקה. כך לפחות, הובהר הרחש. עיניי תרות. התיישבתי בקצה אחד הספסלים. ספסלי עץ, נטולי ריפוד. קרים. גם לבי בטמפרטורה דומה. סידור התפילה מונח למולי. אני יושב זקוף. מודע לזקיפותי. השעה היתה שעת ערבית. איני יודע סיבות לבואי. נמצאתי לי לבית התפילה. עצמתי עיני, ריגלתי גופי למרחב. מחשבת ההתרכזות, לא עזבה אותי. הנפתי ידי להסירה. בחינת אחר המעשים, ימשכו הלבבות. פקחתי עיניי והתחלתי מתבונן ימין ושמאל. לא רק הרגל אני מבקש. כי אם גם נועם וחום. הקירות חייכו אליי ואני אליהם. באה אליי הידיעה כי יש נועם וחן. ויש ניחום. כאן ממש. עמדתי שם, שעה קלה בתפילה. ואיני יודע אם העולם נע באותה שעה. היה זה שקט, לא רגיל. רק קולי נשמע, בין רקותיי. קול שמונה עשר הברכות, שתקנו אנשי כנסת הגדולה. פשר הברכות סרב לחלחל לתודעתי, אך הצליל היה מתוק. הנה - כל דיבוריי, בין האנשים הוא. אם יש והשפופרת נטרקת למולי, איני מוציא הגאים מפי. אם הולכת היא אהובתי, איני שח לה את לבי. ואילו כאן, כולי מקשיב לי. הזמן לרשותי. כמו הים. ברצותי אאריך, ברצותי אקצר. עמדתי ללא זוז. כך נוהג אני, לפעמים. כף יד חובקת רעותה. ושניהם מכוונים לערוץ הלב. עיסוי קל להפגת הכאב. יהיו לרצון הראשון עבר, וכעת אני מוצא פשר למלים. זו שפה, שבה מדברים. זמן רב עמדתי כך. בין שני יהיו לרצון. גלי הים היכו בי ללא רחם. דורשים לחומרא מאמר חז"ל – בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. טבלתי קצות אצבעותיי במים ונחרדתי, כיצד תיתכן טבילת כל הגוף. הקור הזה. זמן רב עמדתי. לא היתה בי תנועה. צעדתי לאחור באפיסת כוחות. ולא מצאתי בי כח לצאת.