הכבתה השמש?

ואיה כל מאורותיך הגדולים, 

שמתבונן אתה בי בעיניים מחפשות

ניצוץ קטן באפילה

שייתן תקווה וכח להמשיך

בכל החושך העוטה כשלמה

עולם רחוק וקר?

הסנוורה השמש את עיניך?

השרפה את עורך?

המילאו אותך קרני אורה

בעוצמה שאין אתה יכול להכילה?

וליבך מלא געגועים לנר דקיק

שחודר לכל החורים והסדקים?

שאורו חודר רק למקומות שדורשים אותו בהם?

לוחם אני כמוך את מלחמת האור בחושך.

שלהבת רועדת מול אימה חשיכה גדולה,

וככל שאורי גדל כוחותיי כלים.

גם אני מדמיין את הרגע בו יכלה השמן,

ולאן יעלם אז האור?

האם אספיק להעביר שלהבתי לנר חדש וצעיר

במרוץ הלפיד הזה שאולי לא יגמר לעולם?

וכי לאן יעלם החושך?

הרי בכל פעם שקצת מרצדת שלהבתי,

כבר הוא נדחף ותופס לו מקום

בכל פינה שמתפנה.

ומשהו בי עמוק בפנים שחור ושרוף.

דווקא בגלל הרצון הגדול כל כך לפרוץ את גבולותיי.

ואולי אני קצת מקנא בשמש הזאת

שהכל כה פשוט לה,

שרק מבצבצת מעל ראשי ההרים

וכבר הצללים בורחים.

אבל אל הפינה שלי היא לא הגיעה מולם.

כאן- למטה מעשרה טפחים.

ומקווה אני ומייחל, לנרות שהיו לצידי בקופסא, כבויים,

שידלקו ויעמדו לצידי,

במערכה מסודרת, בשורה ארוכה.

שלא אהיה לבד בכל החושך הזה.

וכשנסתער ביחד,

ואורנו יוסיף וילך,

נגלה נצנוצי אור מופיעים

כמין קוד מוסכם מראש,

כמדורות בראשי ההרים-

בכל חלון, ובפתחי  הבתים,

ואז נדע,

שגם אם נפסיד בקרב,

ננצח במערכה.