מסורת
שיר: מסורת.
תמונה 1
טוביה מחלק בקבוקי חלב בעיר העתיקה בירושלים עם עגלה. מגיע ילד בריצה, וכשטוביה מחלק חלב לאחד הבתים הילד לוקח את העגלה ורץ איתה עד שהיא מתהפכת וכל הבקבוקים מתפזרים. הילד בורח.
טוביה: (תוך כדי איסוף הבקבוקים) תחזור הנה חתיכת שייגעץ שכמוך! יא קוזק! לפחות תעזור לאסוף! אייאייאיי, ברוסיה הילדים בעיירה היו מכבדים אותי. היו מגיעים לקבל סוכריה או לשמוע סיפור יפה. אבל כאן בארץ הקודש, חוצפה יסגה. ימות המשיח הגיעו ואין כבוד למבוגרים. ובאמת מה אני שווה? כל יום נראה בדיוק כמו הקודם. מסורת...(נאנח) אומר לכם את האמת? אני כבר לא יודע. מה עזה לנו המסורת? אם הייתי שומע לרב שלי הייתי נשאר ברוסיה או נוסע לאמריקה. אבל עכשיו אני כאן, בירושלים. כאן קורים דברים גדולים. מפריחים את השממה, מקימים מושבות. ומה טוביה עושה בירושלים? בדיוק אותו בדבר. מחלק חלב ומתפלל בבית הכנסת. די נמאס כבר מהמסורת הטיפשית הזאת! (הופך שוב את העגלה,זורק את בקבוקי החלב, זורק את הקסקט ורץ הביתה. כשהוא מגיע הביתה הוא פותח ארגז ומתחיל להכניס אליו את ספרי הקודש. גולדה נכנסת)
גולדה: (קוראת בקול)טוביה! מה אתה עושה?! השתגעת?! ראיתי את כל החלב שפוך ברחוב! ולאן אתה לוקח את הספרים?
טוביה: אני מוכר אותם. אין צורך בהם. (טוביה מוציא ספרים וגולדה מחזירה)
גולדה: אתה השתגעת לגמרי! הספרים האלו עוברים במשפחה במסורת כבר דורות!
טוביה: עוד פעם מסורת! נמאס לי מהמסורת גולדה! היא לא מובילה אותנו לשום מקום! נראה לך שפתחתי מימי את הספרים האלה? אני רוצה דברים גדולים, גולדה. אני רוצה חלקת אדמה. לצאת מהחומות...
גולדה: וכי איך תרכוש חלקת אדמה אם לא תחלק חלב היום? מה קרה לך טוביה שלי?
טוביה: אמצא את הדרך. דרך חדשה. של טוביה. לא של אבא ולא של סבא. אצטרך לברר אצל מי מצטרפים לקבוצה שמקימה שכונה חדשה מחוץ לחומות. הוא בודאי לא נמצא בין התיישים המתנדנדים כל היום בבית הכנסת. כמו התיש הזקן שלי באנטבקה. כל היום מתנדנד אוכל וישן ומחכה שיהיה טוב יותר, עד שיום אחד שיטנו אותו ושמנו קץ למסורת המפוארת.
גולדה: טוביה! איך אתה מדבר! אוי לאוזניים שכך שומעות! כנראה שאחז אותך דיבוק! אלך לרב חיון מישיבת המקובלים שיוציא ממך אותו!
טוביה: בטח דיבוק גולדה! נידבק באדמה! נפרוץ את החומות! נצא לדרך חדשה!
(יוצא מהבית עם ארגז הספרים)
תמונה 2
יואל משה סולומון נכנס בהתרגשות למרפאה מחזיק בידו מעטפה מלאה שטרות.
יואל: אני פשוט לא מאמין! קרה לנו נס! אשכרה נס! תראה דוקטור מועלם! (מוציא את השטרוות מהמעטפה) חמשת אלפים לירות! בדיוק בזמן! מה היינו עושים בלי רוטשילד?!
דוקטור מועלם: הרגע, הרגע יואל מוישה, זה לא טוב ללחץ הדם שלך. ומה תעשה בכסף? תרחיב את הבית?
יואל: השתגעת? הכסף לא בשבילי אלא לשכונה החדשה שאנו מקימים מחוץ לחומות!
דוקטור: אז כסף יש, אבל מה עם אנשים? אמרת לי שחסרים אנשים אמיצים שמוכנים לצאת החוצה. יש מישהו חדש?
יואל: דוקא כן. איזה יהודי יוצא צפון אפריקה בשם ניסים. נראה מלא התלהבות לעבודת האדמה. הזכיר לי אותי לפני כמה שנים כשהלכנו להקים את פתח תקווה. אח... היו ימים. אך עדיין חסרים לי אנשים עם חזון וכח רצון גדול כדי להקים את השכונה. אם כבר מדברים על אנשי חזון, סיפרתי לך כבר איך רוטשילד התחיל לתרום לכל המפעל שלנו כאן בארץ?
דוקטור: עוד מעט נשמע, בנתיים תביא את היד, אני רוצה למדוד לך לחץ דם. אני מקווה שאתה שותה כל יום שלוש כוסות חלב כמו שאמרתי לך?
יואל: אהממ, כן. אך האמת שכרגע אין לנו חלב.
דוקטור: מה זאת אומרת? מדוע אין חלב?
יואל: החלבן החליט פתאום להפסיק לעבוד. אף אחד לא מבין מדוע.
דוקטור: אוי ואבוי. חמור מאוד. באמת אני רואה שלחץ הדם שלך עלה. מה יהיה יואל מוישה? דואג להכל רק לא לעצמך?
יואל: מה אעשה? חייבים להמשיך. אלפיים שנה חיכינו. אני אהיה בסדר. אם ה' עזר לי להנצל מהקדחת באום לבס הוא יעזור לי גם עכשיו. אבל עזוב אותי, עדיין לא שמעת את הסיפורֱ. ובכן, אל הברון רוטשילד נכנס רב רוסי הדור פנים בשם ר' שמואל מוהליבר...
הברון: (בקרירות) מה שאלתך, רבי?
הרב מוהליבר: אדוני הברון, הנכבד מאוד, - לפני שולחן זה באים צירי מדינות, שליחי עמים כבירים, באי-כוח מוסדות כספיים, ובפיהם הצעות ותוכניות שונות, על בניין מסילות ברזל, על חפירת תעלות ועל עסקים מעסקים שונים. כולם באים אליך מצויידים בידיעות רחבות ועשירות על העניין שהם דנים בו, ובכוח לשונם הם מבררים ומלבנים בפניך את הצעותיהם ותוכניותיהם ואת הרווח הגדול .שיצמח לך מקבלתן.
גם אנוכי באתי אליך שליח מאת אחי, בני-עמי, בהצעה גדולה וחשובה שנשמת עמנו תלויה בה - יישוב ארץ-ישראל. אולם כבד-פה וכבד-לשון אנוכי לברר לפניך את גודלה וחשיבותה, את האושר הצפון בה לך ולעמך. אם תשמע להצעתן ותיענה לבקשתי להחיות את הארץ השוממה, אין זה אלא משום שגורל עמך האומלל, הדווי והסחוף נגע ללבך! ואם גם לא תשים לב לדברי וריקם תשלחני מאיתך - לא אתחרט על נסיעתי הקשה, שעלתה לי בכל כך הרבה ייסורי גוף ונפש. אנוכי מלאתי את חובתי המוטלת עלי. עשיתי את שליחותי.
הברון: רבי , אם באת לבקש ממני עזרה כספית לצורכי העבודה הזאת, בקש-נא את הסכום הדרוש - ואתנה. אבל, אם באת לרכוש את נפשי, חייב אני תחילה להימלך עם ליבי ולעשות ראשית-כל ניסיון כלשהו, למען דעת איך יפול דבר.
הרב: אדוני הברון! גם אנחנו איננו יודעים עדיין את העניין על-פי הניסיון, כי זה קרוב לאלפיים שנה שנתרחקנו מארצנו ומעבודת אדמתה, ועל-כן לא נוכל גם אנו לומר בהחלט כי הצלחתנו מובטחת. אולם אנו מקווים כי ה' יברך את פעלנו ואת חפצנו ישלים.
יואל: כעבור מספר ימים הודיע הברון לרב מוהליבר שהוא קושר את נפשו למפעל ההתיישבות בארץ.
דוקטור: אח.. סיפור יפה. אכן כסף אנו צריכים אך בשביל כסף צריך נפשות, ובשביל נפשות צריך תורה. אוי, יואל משה, מה מאריכים אנו בדברים הן מאחר אתה לשיעור!
יואל: אכן, אכן, כבר אני הולך. להתראות!
להשמיע ברקע: בלדה על יואל משה סלומון.
תמונה 3
טוביה הולך בשוק מפזם לעצמו "לו הייתי רוטשילד" עוצר ליד דוכן בגדים ומוכר זקן:
טוביה: אני רוצה לבוש ירושלמי.
הזקן: וכי למה לך זאת ר' יהודי. הלא כל איש לובש כמנהג אבותיו?
טוביה: די, נמאסו עלי הבגדים הרוסיים האלה. אני רוצה בגד ירושלמי נאה. מה הוא בגד הפסים המבריק הזה? האין הוא בגד ירושלמי?
הזקן: (צוחק) בגד ירושלמי? רוצה אתה לשמוע סיפור יפה?
טוביה: בודאי. ספר.
הזקן: ובכן, לפני כמאתיים שנה עלה ירושלימה רבי מפולין עם חסידיו. שמו היה ר' יהודה החסיד.
טוביה: מה?! לפני מאתיים שנה כבר עלה רבי חסידי לארץ? הלא לא היו אז כלל ציונים!
הזקן: נו, מה אתה מפריע לי בסיפור, ומה אתה מקשקש על ציונים! בטח שאני בטוח. כשהגיע לירושלים לווה כספים רבים מהתושבים הערבים, וקנה חצר גדולה לבנות בה בית כנסת. אך לא נמצא הכסף להחזיר למלווים. הערבים גרשו את יושבי החצר ואת כל תושבי ירושלים האשכנזים. במשך עשרות שנים לא יכול אשכנזי להיכנס לעיר וחצר בית הכנסת עמדה חרבה. חורבת ר' יהודה החסיד קראו לה כולם. כשרצו יהודים אשכנזים להיכנס העירה, לבשו את בגדי הפסים של הספרדים. ומאז לובשים יהודי ירושלים האשכנזים את כתונת הפסים הזאת. סיפור יפה הלא כן?
טוביה: ואיך חזרו האשכנזים לירושלים? ומה קרה לחורבת ר' יהודה החסיד?
הזקן: לפני עשרות שנים הגיעו לארץ תלמידי הגאון הגדול ר' אליהו מוילנא, וקנו את החצר. הם גם הקימו בה בית כנסת גדול. זה בית הכנסת מנחם ציון שליד בית הכנסת הגדול "בית יעקב" של מונטיפיורי.
רוצה לשמוע סוד? בוא תתקרב... אבי היה שמש בית הכנסת, והוא גילה לי שבארון הקודש יש ספר אחד שיש בתוכו אוצר גדול... התורם של בית הכנסת היה יהודי עני שעלה לארץ וגילה אוצר גדול. הוא החביא את האוצר לנכדיו בתוך ספר התורה. אבל אל תספר לאף אחד...
טוביה: אכן מעשיה נאה. ועכשיו אם תוכל למכור לי אחת כזאת אני אשמח מאוד .
הזקן: נו טוב. אם רוצה יהודי רוסי להתחפש לירושלמי אשכנזי שהתחפש לספרדי מי אני שימנע ממנו. ובלבד שישלם כמובן! הנה קח.
טוביה: תודה רבה.
תמונה 4
חכם ספרדי יושב ולומד זוהר בניגון. גולדה נכנסת.
גולדה: סליחה שאני מפריעה לכבוד הרב. אך שמעתי שכבודו יודע להוציא דיבוקים. חוששתני שנכנס בבעלי הדיבוק!
הרב חיון: הרגעי אישה יקרה. אל פחד. ספרי נא לי מדוע את חושבת כך.
גולדה: כבר שנים רבות שבעלי טוביה שומר את מסורת אבותיו בקנאות, מתפלל, קובע עיתים לתורה, ולפרנסתו מחלק חלב. פתאום ביום בהיר אחד הוא מאס בהכל. עזב את המסורת, ואפילו הפסיק לחלק חלב. רוצה הוא להצטרף לשכונה החדשה מחוץ לחומות ולעבוד את האדמה...
הרב חיון: (מסתכל בכוס שבידו בחיוך) אז בעלך הוא הסיבה שלא מגיע החלב... אל דאגה אישה יקרה בבעלך לא נכנס דיבוק. להפך. אולי נכנסה בו המשנה.
גולדה: למה כוונתך?
הרב חיון: ר' שלמה אלקבץ ממקובלי צפת מספר שהוא ישב עם ר' יוסף קארו בתיקון ליל שבועות, לפתע החלה נשמת המשנה לדבר מתוך גרונו של ה"בית יוסף".
גולדה: ומה היא אמרה?
( שני חכמים יושבים ולומדים. פתאום אחד מתחיל לרעוד ונופל. נשמע קול ברקע)
המשנה: שמעו ידידי המהדרים מן המהדרים ידידי אוהבי, שלום לכם. אשריכם ואשרי יולדתכם! אשריכם בעולם הזה ואשריכם בעולם הבא אשר שמתם על נפשותיכם לעטרני בלילה הזה. אשר זה כמה שנים נפלה עטרת ראשי ואין מנחם לי ואני מושלכת בעפר חובקת אשפתות, ועתה החזרתם עטרה ליושנה. התחזקו ידידי והתאמצו אוהבי. שימחו ועילצו ודעו כי אתם בני עליה. זכיתם להיות מהיכלא דמלכא. כל תורתכם והבל פיכם עלה לפני הקב"ה ובקע כמה אוירים וכמה רקיעים עד שעלה, והמלאכים שתקו, ושרפים דממו, וחיות עמדו, וכל צבא מעלה להקב"ה שומעים את קולכם. אשריכם בני. שובו אל לימודכם ואל תפסיקו רגע. ועלו לארץ ישראל כי לא כל העיתים שווים ו"אין מעצור להושיע ברב או במעט", ו"עיניכם אל תחוס על כליכם כי טוב הארץ תאכלו". ו"אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו". לכן מהרו ועלו כי אני המפרנסת לכם ואני אפרנסכם "ואתם שלום, וביתכם שלום, וכל אשר לכם שלום". "ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום".
יואל משה נכנס בריצה.
יואל: כבוד הרב, אני חייב את עצתו.
הרב חיון: מה לך יואל מוישה יקירי. (פונה לגולדה) המתיני מעט, כבר אענה לך.
יואל: כבוד הרב מכיר את ספר התורה היקר של סבא שנמצא בחורבה?
הרב: אכן. ספר תורה מהודר ונאה מאין כמוהו.
יואל: מצאתי בו פסול בפסוק: "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ" המ' הסופית במילה בני בנים הייתה פרוצה. תיקנו את הפסוק אך מאז אני לא מוצה מנוח. אולי יש פסול בעבודתי?
הרב: (עוצם את עיניו) תנוח דעתך יואל מוישה. אין זה אתה. והמ' עוד תתוקן. (פונה לגולדה) אני שוב איתך אישה יקרה.
גולדה: מה קרה בסוף עם המקובלים?
הרב חיון: הם כמובן עלו לארץ ישראל והתיישבו בצפת לפני ארבע מאות שנה. בעקבות דברים אלו עלו גם מאוחר יותר תלמידי הגר"א והבעל שם טוב, וגם אנחנו, תלמידי הרב אלקלעי. כולנו שרים בגעגועים בקבלת שבת את שירו של ר' שלמה אלקבץ: התנערי מעפר קומי לבשי בגדך תפארתך עמי, על יד בן ישי בית הלחמי, קרבה אל נפשי גאלה. אכן לא כל העתים שווים. ויש זמנים שדורשים מעשים גדולים. בעלך טוביה הינו נשמה גדולה והוא מרגיש זאת. לגבי המסורת, אל דאגה. אני מבטיח לך שהוא יבין שבלי תורה אין כלום.
שיר: התנערי מעפר קומי.
תמונה 5:
טוביה יושב בביתו לבוש בכתונת הירושלמית. גולדה נכנסת מביאה לו כוס קפה.
טוביה: אח. תענוג. אך מה עם קצת חלב בקפה?
גולדה: אין חלבן.
טוביה: אה, נכון. נו, גם קפה סתם יעשה את העבודה. ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו.
גולדה: לא אמרת שעזבת את המסורת?
טוביה: אוי מטומטם זקן שכמוני. למדני חוקיך. ועכשיו קצת וודקה להוריד את הקפה.
גולדה: רק זה חסר לי. שבעלי יהיה גם בטלן וגם שיכור.
טוביה: איזה בטלן? אני מתכנן לדברים גדולים! לעבודת האדמה! לפריצת החומות! (שותה כוסית אחרי כוסית) נשתה נשתה לחיים לחיים לחייים הידד! (פונה לקהל:) נו, איפה אתם? (שרים ביחד)
גולדה: ומאיפה הכסף לחלקת האדמה שלך?
טוביה: מהברון כמובן. זה אדם רציני. לא מבזבז את זמנו בספרים ישנים ועבשים. בלעדיו לא היה קם פה כלום!
גולדה: וכי מי לדעתך גרם לו שיתרום? ר' שמואל מהעיירה הסמוכה לאנטבקה!
טוביה(לא מקשיב כלל לדבריה): אך אין אני צריך את רוטשילד. שמעתי שבבית הכנסת החורבה יש ספר תורה עתיק יומין ששווה אלפי רובלים. מחר בחצות הוא כבר לא יהיה שם.
גולדה: מה?! הפכת לגנב?! לא ייתכן!
טוביה: חס וחלילה. אני מציל את הציבור מטיפשותו. וכי למי עוזר ספר תורה ישן ומעופש שאפילו לא קוראים בו? בכסף שאשיג אקנה חלקת אדמה ואפריח את השממה! דברים גדולים גולדה! דברים גולדים!
(נרדם, ונוחר)
גולדה: אוי, מה אעשה? מה אעשה? (בוכה, לפתע מזדקפת) אני יודעת!
תמונה 6:
יואל משה ואשתו ישנים. לפתע מגיעה דמות עטופה לבן.
הדמות(גולדה מחופשת): יואל משה! יואל משה!
יואל(בבהלה): מי את?
גולדה: אני סבתך. באתי משמים להזהיר אותך שספר התורה שבבית כנסת החורבה נתון בסכנה. מהר, לפני חצות הלילה עליך להוציאו מבית הכנסת למקום בטוח.
יואל: מה?! ספר התורה של סבא?!
גולדה: עכשיו אני הולכת ואל תעקוב אחריי. וזכור, גורל ספר התורה בידיך!
(גולדה הולכת, ומשאירה אותם המומים)
האישה: למה שמישהו ירצה לגנוב את ספר תורה?
יואל: יום אחד הגיע לסבא יהודי זקן והביא לו סכום כסף עצום. הוא מצא אוצר גדול והקדיש את כולו לשם שמים. הוא אמר לו להקים בכסף את חורבת ר' יהודה החסיד ובשארית הכסף לקנות ספר תורה ולשבץ בעצי החיים שלו אבנים יקרות. הוא כתב בצוואתו שאת האבנים הוא מפקיד בבית הכנסת עד שמשפחתו תעלה לארץ. הזקן נפטר מספר ימים לאחר מכן. מאז נפוצו אגדות רבות על ספר התורה ועל ערכו הרב. סבי הרב שלמה זלמן נדקר ע"י ערבים מספר שנים לאחר מכן על כך שהביא קהילה גדולה של יהודים לירושלים. הוא ביקש לקוברו ליד אותו זקן בחלקת קבר זכריה.
האישה: מהר יואל מוישה שלי, אל תתמהמה, רוץ לבית הכנסת והצל את ספר התורה!
(יואל משה רץ, האישה אומרת תהילים)
תמונה 7
(בית כנסת חשוך, ארון קודש, טוביה מתקרב לארון הקודש)
טוביה: ריבונו של עולם, קצת הקדמתי, אבל לא הצלחתי להירדם. אשי גלדה לא מבינה אותי אבל אתה בטח מבין. בטח גם אתה מאוכזב מכל המיושנים האלה שיודעים רק לקרוא בספרים ומחכים שיום אחד המשיח יבוא על חמור לבן ויטיס אותם על עננים לבית המקדש שירד מהשמים... (תוך כדי דיבור פותח את הארון וראה את הספר. צועק בקול ונופל מתעלף. יואל משה נכנס, רואה אותו ורץ אליו.)
יואל משה: ר' יהודי, תתעורר. אוי, צריך להביא מים. (מביא כוס מים וומתיז עליו. טוביה מתעורר ומתחיל לבכות)
טוביה: אוי אוי מה עשיתי!
יואל: מה קרה?
טוביה: לא יאומן, לא יאומן...
יואל: מה קרה?
טוביה: אני מתבייש. רציתי לגנוב את ספר התורה כדי למכרו ולקנות אדמה. ועכשיו כשפתחתי את ארון הקודש פתאום ראיתי על המעיל את שמו של סבא שלי! כשהייתי ילד הוא עזב את הבית לבדו. אבי סיפר לי שעלה כדי להיקבר בירושלים. מאז לא שמענו ממנו, ולא ידענו אם הגשים את חלומו!
יואל: אני לא מאמין! אתה הנכד של ר' יעקב! הוא הגשים הרבה יותר ממה שחלם! הוא גאל בכספו את חצר האשכנזים ובנה את בית הכנסת הזה!
טוביה: אבל מי אתה?
יואל: אני יואל משה סלומון, סבי ר' שלמה זלמן צורף עלה לירושלים עם תלמידי הגר"א. היה קרוב מאוד לסבך ואפילוו נקבר לידו!
טוביה: מה?! אתה יואל משה?! הלא אליך רציתי להצטרף כדי לצאת מחוץ לחומות! הייתי בטוח שאתה מעוזבי המסורת! והנה אתה יהודי ירא שמים בעל זקן! והלא לשם כך רציתי את הכסף, כדי לקנות אדמה!
יואל: אין צורך טוביה, אין צורך.
טוביה: למה כוונתך?
יואל: סבך השאיר לך ירושה גדולה בעץ החיים של הספר. אך יותר מכך הוא השאיר לך את ספר התורה עצמו. הלא בתורה עצמה אנחנו מובטחים שנחזור לארץ ונעבוד את אדמתה. החושב אתה שאנו הולכים בדרך חדשה? כבר קדמו לנו מקובלי צפת, תלמידי הגר"א והבעש"ט ועוד רבים רבים מגדולי ישראל שקראו לחדש ימינו כקדם על אדמת ארץ ישראל. אמנם פה אנו זוכים לחדש מצוות שלא זכו להן אבותינו. אך זוהי אותה מסורת טוביה, אותה מסורת. אך אין העיתים שווים. (משתעל ומתמוטט לפתע)
טוביה: מה קרה לך ר' יואל מוישה?
יואל: אני קצת חלש. הרופא אמר שעלי לשתות חלב, אך החלבן הפסיק לחלק חלב.
טוביה: אני מצטער. זה אני החלבן.
יואל: טוביה יקר, בארץ ישראל אנו זקוקים גם לחלבנים.
שניהם(מזדקפים, ואוחזים יחד בספר התורה): מסורת! מסורת! (במנגינה של השיר)
תגובות