שאִילת גְּשמִים

"וְעכְשיו יְלדִים, כּוּלנוּ קמִים,
כּי היוֹם מתחִילִים לִשאוֹל הגשמִים"
אז קמנוּ כּוּלנוּ, חוּץ מִיוֹתם
(תמִיד הוּא עוֹשה הפוּך מִכּוּלם)
בְּצוּרה מסוּדרת, בְּיחד, בְּקוֹל
את הגשמִים הִתחלנוּ לִשאוֹל:

"מתי כּבר תבוֹאוּ בּפעם הבּאה?"
וּ"מה זה לִפגוש אדמה כּשהִיא צְמאה?"
"איךְ זה היה, לִיפּול מִתוֹךְ ענן
וּבלִי שוּם הכנה לְהגִיע לְכאן?"
"למה תּמיד כּשאתם מגִיעִים
יש אנשים שמִכּם מִתְחבְּאִים?"

וְ"איךְ פעם, כּשבּאתם, היה לִי כּוֹאב,
וְאפוֹר, וְעצוּב וּמְקוּמט קְצת בּלב,
וּפעם אחרת פּרצה בִּי שִֹמְחה
וְרקדתִי אִתכם בִּשלוּלית על מִדרכה?"
(אִם לֹא נִיחשְתם, שאל את זה יוֹתם
הוּא אף פעם לא שוֹאל שאלוֹת שהם סְתם)

שאלנוּ ת'גשמִים שאלוֹת מְענינוֹת
אוּלי כּשהם יבוֹאוּ – הם יסכּימוּ לענוֹת.