"כי ביום אכלך ממנו מות תמות" - עלובים הם גרגרני הדעת, הממיתים עצמם בחייהם בנהנתנות אפיקורית. מתהלכים הם על פני שדרות החיים כרוחות רפאים, ומתיזים שנאה לכל עבר - "מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, תורה מה יהא עליה". כי הדעת לא תעשה פרי כי אם בהיות לה מרכז חי אשר אליו תבוא וממנו תפרה. אמנם מוכרח הוא מרכז זה לצמצם את השיטוט בשדה הדעת ולהגבילו במידה ידועה, וקורבן זה מקריבים החיים בעל כורחם, כי הכלב החי טוב הוא מן האריה המת. "והייתם כאלוהים" - שורש נטיית הדעת הבלתי-גבולית, והאטרכסיה המתלווה לה, הוא הקנאה באלוהים אשר הוא ודעתו אחד הם, והוא סוקר הכל בסקירה אחת, אולם האדם, שלעולם דעתו הרכבה מלאכותית היא על עצם טבעו, לא יוכל אלא להיות כאלוהים, ולא אלוהים ממש. ועל כן מה שעשתה חכמה עטרה לראשה - שאיפת הדעת לשמה - עשתה ענווה עקב לסולייתה. רומסת היא הענווה ראש צפעוני זה ורותמת את הדעת לעגלת האידיאל החי, אשר גם אם כוח פרטי הוא, ולמעלת הסקירה העליונה לא יתנשא, הרי את פעולתו פעול יפעל. ומי שאין ענווה בליבו, ועם זאת יודע הוא שלא יעבור גבול, הורג את אלוהים - "גם לי גם לך לא יהיה".