כותבות האותיות את עצמן. לאות, נשרכות בעצלתיים בשנאה-עצמית, נודדות לשווא בישימון האבסורד, אשר אחת היא לו אם כתבת ואם לאו. מבקש אנוכי לכפות עליהן סדר ומשמעת, לעצבן לכדי מבע מהוקצע וחנפני, והן מלגלגות על נפיחותי המטופשת, על המחשבה הנואלת כי אוכל לומר את שאינו באמירה. קול קורא בי: צור צורה למחשבותיך, בן-אדם!  ממרומי החכמה מאין תימצא נופלת המחשבה בחדווה אל עמק הבינה, מתגלמת ומתגבשת, והנני מביט בבעתה כיצד התנקזה גם היא כאחיותיה אל ים הבנאליות האפור, ותוהה על בוהו שבה. פיכחון מר פולח את לבי ומייסר אותי על כי לא השכלתי עדנה להכיר בשד-תעתועים זה, ששוב ושוב מסיט את מבטי אל מעבר לאוטם העולמי ומבקש להלעיטני מעסיס האלים, שטעמו פג עוד בטרם הספקת להתענג עליו. מסביבי רוחשת הכוורת דבורים צעקניות שאין להן בעולמן אלא ארבע אמות של דבש ועוקץ, והן שמחות בהם כמוצאות שלל רב. ואשר לי, אני כבר חדלתי לבעט לכל עבר כמשוגע, כאחוז-תזזית של משמעות, ותנומת-מוות אחזה בי, תנומה שאין בה ולו קמצוץ של מנוחה, רק מלוא-חפניים שנאה לאלוהים אשר בראנו בייאושנו – "אני אמרתי אלוהים אתם ובני-עליון כולכם, אכן כאדם תמותון".  אשרי המתים בכבוד.