לאחר כמה ימים הודיע לנו מנהל בית הספר כי בית הספר מתעתד לקלוט קבוצה של כחמש עשרה תלמידים עולים מאתיופיה שיקלטו כאן. אלא שהוא לא יכול להירדם בלילה שמא אולי לא יקבל את הקבוצה כראוי. מידי בוקר היה מקריא לנו המנהל מכתבים שכתבו ילדים עולים מאתיופיה על קשיי היקלטותם בארץ, על המבטים המוזרים בהם נתקלו. על כך שהם מאוד לא אוהבים אם מכנים אותם "פלאשים". וביקש שנקרא להם "אתיופים".
הוא סיפר על כך שבשנות החמישים נעשו טעויות קשות עם העליות שבאו מארצות המזרח, על הממסד שהתנכר לעליות אלה ושלל מהם מאפיינים מתרבותם המסורתית. כן ציין כי שמותיהם של העולים החדשים הוחלפו לשמות עבריים והוא הוסיף:
" מוסדות המדינה מקווים שלא לחזור על אותן טעויות שנעשו בשנות החמישים ולקלוט את העלייה הזו על הצד הטוב ביותר!"
המורה בכיתה הרחיב את הדיבור על יהודי אתיופיה, מצוקותיהם ועלייתם.
באותו יום מרגש, עמדנו אנו, תלמידי כיתה ז', בצד תלמידים מכיתות אחרות. זה היה במגרש הספורט של בית הספר. רוח קלה ריחפה וסימנה אולי תמורה חדשה. לצידנו עמדו תלמידים מכיתות אחרות. תלמידה מבית ספר אחר שרה את "ישראל ישראל לך חיכיתי יום וליל" ועוד כמה שירים.
תלמידים שעלו מאתיופיה כמה חודשים לפני כן עלו על הבמה וציפו לקבוצת העולים החדשים. והנה הם הגיעו אל קדמת הבמה. רזים, תמימים, מבטיהם סקרניים ושואלים. כמו כל אדם שמגיע אל מקום חדש הנראה זר ומוזר לו.
כמה דקות עברו כשלפתע נטל המנהל את המיקרופון ואמר: "תלמידה זיהתה בין קבוצת העולים את בן הדוד שלה! אני חייב לציין שזהו רגע מרגש"
מאותו רגע מרגש עברו יותר מעשרים שנה. יהודי אתיופיה נקלטו אך איבדו חלק גדול מתרבותם, רובם עדיין מצוי ב"גטאות תרבותיים" ותקצר היריעה מלתאר את קשיי קליטתם
והנה ממרחק שנים, עדיין מהדהדות באוזניי מילותיו של מנהל בית הספר:
" מוסדות המדינה מקווים שלא לחזור על אותן טעויות שנעשו בשנות החמישים ולקלוט את העלייה הזו על הצד הטוב ביותר!"
