יושב הוא מול הספר, בוהה בו, חולם... איי, געגועים עוטפים אותו! הוא לעולם לא ישכח את היום ההוא... אני יושב לי מול הגמרא עם הדפים המצהיבים, אני מסניף את הריח הזה, איזה ריח של ישן, ריח טוב כזה... רש"י אומר שזה כן יאוש אבל לפי רמב"ן זה בכלל לא מסתדר! מה עושים? אז נזכרתי כמו בכל פעם שקורה לי כזה דבר,"לא להתייאש, רק לשמוח יש!". כמה פעמים כבר שמעתי את זה מהרב "היאוש הוא האויב הגדול ביותר של האדם" ואז אני מתחיל לנגן לי את הניגון "ר' נחמן מברסלב היה אומר לא להתייאש, לא להתייאש, לא להתייאש. אם הגיע זמן קשה רק לשמוח יש! רק לשמוח יש! רק לשמוח יש!" ואז ניגון "ניי ניי ניי...[תמשיכו לבד]" איזה יופי אני שוב שמח. עכשיו ננסה עוד פעם את הסוגיא אני יושב, מתבונן, מעיין, עומד... נפלא!!! ברור שזה מובן הם מדברים בשני מצבים שונים! אני מנשק את הגמרא ואז… תפיחה על השכם. אני מסתובב, ממולי עומד לו איש צעיר, מזוקן קצת עינים חודרות, מבט שמח, אבל נחוש. "אתה הוא אלישע דוד שוורצבומרנברגוביץ'?" "כן, למה?" "אפשר לגזול קצת מזמנך?" "אתה יכול עוד חצי דקה אני רק יסכם פה משהו?" "ודאי,במה אתה עוסק?" "סוגית יאוש..." [את האמת חשבתי שזה מתוך נימוס] "ראית שרש"י והרמב"ן לא מובנים?" [בקיא! פששששששש או פססססססס] "כן, אבל מצאתי תשובה זה מצבים שונים לגמרי..." אני בינתיים כותב, כשהוא מהרהר בדעתו על התירוץ החדשני הזה "נפלא!!! מוח כל כך חד, פשוט נפלא!" הוא אומר לי… טוב. אנחנו יוצאים מבית המדרש, הולכים לכיוון הדשא ואז הוא מביט בי ואומר "מהו חלום חייך?" [מה הוא רוצה ממני? באמצע החיים?] "לגדול בתורה, ולגלותה לכל עמ"י" [איזה תשובה בינש"ית] "אין לך עוד חלום?" [פה אני כמעט בכיתי, איך הוא יודע מה קרה לי אתמול בחלום? חלמתי את החלום שתמיד אני חולם שבו אני הולך במקום שאף פעם לא הייתי בו ואני לא מזהה אותו ואז אני עומד מול קיר גדול עם אבנים ע-נ-ק-י-ו-ת בלשון המעטה ואני בוכה... למה? אני ממש לא יודע! אבל אני כל כך רציתי להגיע לשם ואז מופיע מולי אדם עם זקן לבן ועינים בוהקות ואומר לי "אל תדאג, אתה תגיע לשם" ונעלם...] "יש לי חלום, אבל אני לא מבין אותו כל כך, זה חלום שאני נוסע למקום שאף פעם לא היתי, מול קיר אבנים שלא ראיתי מעולם ואני בוכה...[תמשיכו לבד מלמעלה…]" האיש מביט בי ופורץ בבכי... [משו שאמרתי?] "שמי משה, ואני מארץ ישראל ואתה בזה הרגע תיארת את הכותל המערבי" [מה??? הכותל??? ביהמ"ק???] הוא ממשיך "באתי לשאול אותך האם אתה רוצה לעלות לארץ ישראל לישיבה שעומד בראשה הרב אברהם יצחק הכהן קוק?" עמדתי נבוך מולו מי זה הרב קוק?! כנראה שהוא הבין את הרמז והוציא מכיסו ספרון קטן [כמו כל הברסלאבים שמוציאים לך באמצע סוף העולם קונטרסים 'ממש במקרה…'] "הדור" זה השם של הספר. "תקרא אותו, ותבין מי הוא ראש הישיבה..." חזרתי לבית המדרש שלי . בלילה, בסביבות אחד וחצי התחלתי לקרוא ואורו עיני! איזה פלא! לאהוב כל אחד! כולם יחזרו אלינו! דור שלא מסתפק ביראה אלא באהבה! כל הלילה התהפכתי על משכבי, לנסוע? שמעתי על החלוצים וגם שמעתי מה הולך שם... אבל לפי המאמר אז הרבה יותר ברור כל הענין! נרדמתי. ושוב חלום אלא שהפעם איני בוכה, שמח אני! איפה אני? רגע! זה חתונה! של מי? שלי! פדיחות! מי הכלה? אני לא רואה... רק את האיש עם הזקן הלבן שאומר לי "תיסע ובעז"ה..." קמתי בסערת רוח. חיפשתי את המ'שה הזה תפסתי אותו ואמרתי לו "אני רוצה! וכמה שיותר מהר!" הוא נתן לי חיבוק. "איזה יופי, אני יספר לך את האמת אביך שלח אותי אליך" אבא! איזה יופי! תודה אבא תמיד ידעת את מעמקי רוחי! אני אצטרך לכתוב לו... "הוא כבר דאג לך להכל, עוד שבוע אתה נוסע..." כל השבוע הזה היתי בלחץ, אני לחוץ מטבעי, נפרדתי מכל החברים מכל הרבנים שלי, מהדודים, אבל הפרידות הכי קשות היו מהרב שלי ומהורי. אצל הרב זה התנהל כך, הוא הכניס איתי להתיחדות ואמר "אתה לא יודע עד כמה אני מאושר שאתה נוסע לארץ הקודש תמיד חלמתי שאני אסע, אבל אם תלמידי נוסע אז זה כמו שאני נוסע ועל הרב קוק שמעתי כל כך הרבה! בהצלחה תלמידי!" ופה זלגו לי דמעות [אני כל כך רגשן! פאדיחות!] ביום הנסיעה נפרדתי מהוריי... מאמא נפרדתי [שוב בבכי] ומאבא נפרדתי כשהוא אומר "לך וגדל בתורת א"י!" עליתי על האניה כשכל חפצי בבטן האניה [כל חפצי, מי ישמע מזוודה שבתוכה שני זוגות מכנסיים, חולצה משובצת, מעיל, וכמובן מסכת בבא מציעא] את מאמר הדור שמתי על ליבי ובמזוודה שאיתי היו התפילין, הסידור, מסכת בבא מציעא קטנה, אוכל, שתיה ואת עצמי. [מחוץ למזוודה כמובן…] כמובן שמשה נסע איתי... במשך הנסיעה גיליתי איזה אוצר יש לי כאן איתי גאון בכל, ש"ס ראשויינים, אחרויינים... מדי פעם הסתכלתי אל הים לראות איפה אנחנו הים כל כך כחול! זה הזכיר לי "תכלת דומה לים, ים דומה לרקיע, הרקיע הוא דומה לכיסא הכבוד" וכך נמשכה לה הנסיעה לאיטה...