בס"ד.
מצוות תוכחה נגררה ולא בכדי למצוות : "לא תשנא את אחיך בלבבך"".
החיבור שבין השתיים הוא מובנה ומכמה וכמה כיוונים ובעיקר הכרחי עד מאד לשני הערכים .
ראשית כבר במהות , מבקשת התורה ליצור מתח מהותי וברור בין שני נקודות ברורות :
מחד נאסרת השנאה המוצנעת והאינטימית ביותר - שבלב. והכל על מנת שה"אחווה" חלילה לא תפגם . מאידך במקום שברור כי אי אפשר להפיג את אותה השנאה וכי יש צורך לתהליך של "ניקוז", באמצעות תוכחה פרונטאלית וישירה, כי אז מתריעה התורה, ודווקא, בטרמינולוגיה המשתנה ,כי אנו נכנסים למעשה, לשדה מוקשים .
האחווה של כתחילה המגולמת בביטוי : "אחיך" משתנה לביטוי המגלם "עימות" : "עמיתך" .לאמור: יש כבר נפילת מתח של דרגה.בעצם התוכחה וכפי שנווכח בהמשך אך התוכחה הישירה . בתוכחת הישירה,האדם מישראל נפרד כביכול מיחסי האחווה וגולש ליחסים בעלי פוטנציאן סיכוני של "עימות".
לפיכך כאמור פתחה התורה לכתחילה, לענין אי שנאה שבלב ב"אחיך" והמשיכה לענין התוכחה הישירה כאמור: ב"עמיתך".
אם כן ,המדיניות ברורה בתכלית . מקום שחלילה יש סכנה כי בעצם התוכחה אתה גולש לנשיאת חטא , אתה מצווה להמנע ממנה . עליך למצוא דררך אחרת להתמודד ולהפיג את השנאה שהתנחלה בליבך.
ויש ענין אדיר נוסף שדומה שלא דקים בו . הסיומת של : "ולא תשא עליו חטא, הינה בנסיבות הענין בעלת משמעות כפולה[ בהמשך ניווכח כי אפילו ,משולשת]. לא רק שאם נמנעת כדין מתוכחה מנעת מעצמך בחטא אפשרי, אלא שיש בידך הבטחת התורה כי בעובדה שויתרת על תוכחת העמית בנסיבות כאמור ,לא תשא אתה גם כן בחטאו, שנמשך, מגדר הערבות ההדדית..
אבל יותר מזה, התורה גם לא מסתפקת בהוראה כללית עמומה של מצוות תוכחה, אלא שמבקשת היא כי נקודת הפתיחה של "אחיך" תשמר ככל האפשר. ולכן, מצווה היא תחילה, בטרם הגלישה לתוכחת הישירה בבחינת : "תוכיח את עמיתך", שהיא כבר תוכחת מסוג מסוכן יותר של "עימות פוטנציאלי , לנסות ולהסתפק ב"הוכח", שנכתב ולא בכדי בהתחלה.
כלומר ,התורה יותר ממרמזת על מנת להשמר ולהשאר במדרגה העליונה של "אחיך" השתדל להסתפק בתוכחת אוביקטיבית שאינה ישירה המגולמת כאמור בלשון בלשון הניטראלי לכאורה: : "הוכח". והכל כאמור מתוך שאיפה שההוכחה תעשה בתוך דלת אמותיה של ה"אחווה".
אם כן ,במה דברים אמורים. כפל הלשון של : "הוכח תוכיח" ,אינו בכדי, הוא בא לשרת פונקציונאליות חשובה ודומיננטית. הלשון המדרגי הראשון "הוכח" כאמור תוכחת אוביקטבית ככל האפשר על מנת להמנע ככל האפשר מלהגיע לדרגה הנחותה יותר של "תוכיח". ואזי אתה מגיע לסיטואציהמסוכנת כאמור של- המרת "אחיך" ב"עמיתך". המרה המצביעה כאמור על מהויות שונות
אם כן ,מה יפה מצוותה של התורה, ברצונה לשמר יחסי אחווה ככל האפשר. היא מצווה לכתחילה לעמול קשות לעקור שנאות שבלב ואם לצורך כך נזקקים אנו לתוכחת ה"אח", מצווים אנו לכתחילה לעשותה באופן סטרילי אוביקטיבי כמעט אקדמי מבלי שה"אח" יחוש שהוא אישית מואשם או מאויים .
ואם כך עשית, אין טוב מזה ,שהרי נמנעת מלגלוש, לדרגה הנחותה יותר של "תוכיח את עמיתך", כלומר לתוכחת ישירה, שיש בה כאמור פוטנציאל של סיכון וכפי שניווכח כרוכה כבר בחטא רעיוני , לאמור , אתה מגיע למשמעות הנוספת ,שלישית במספר של הסיומת : "ולא תשא עלךיו חטא" דהיינו אם נמנעת מהשלב השני של התוכחה במושגים של "עמיתך", אתה לא נושא חלילה בחטא. ואם גלשת לתוכחת ישירה בבחינת : "תוכיח את עמיתך" אתה כבר בזה,מצוי ,בנפילת המגדרגה של הפיכת ה"אח" ל"עמית" .וכבר כאמור נושא אתה, בחטא כלשהו רעיוני לפי שעה
.
לענין זה התורה, לא בכדי עושה שימוש בניסוח מאד עדין ומדוייק המילים ו"לא תשא עליו", מרמזות כי מדובר בחטא רעיוני שתלוי בתוצאה לאמור בעצם התוכחת הישירה אתה כבר נושא בחטא רעיוני, אלא אם כן התוכחת הישרה מנקה לחלוטין את האוירה ומצב ה"אחווה" שלכתחילה חוזר על כנו..התשתית הפרשנית האמורה הינה אמיתה של תורה והיא נובעת כל כולה מדקויות הלשון שבמקרא והיא צורך השעה במיוחד בעת הלזו בה, חיכוכים אין סופיים מאימים לפורר את אחדותינו השבירה, כעם אחד ומאוחד בלי עם אחד" בבחינת "גוי אחד" אין סיכוי שנגיע לכלל : "ה' אחד ושמו אחד".
בשנאת חינם חרב עולמינו לחושך של גלות - אלפיים שנה.
ורק באהבת חינם ,נבנה אט אט נימים של אחדות שיתפתחו בהמשך לעבותות של אחווה, שבלעדיהם כאמור, "גאולה שלימה" אין.
בנסיבות אלה לכאורה אין חלילה במצוות התוכחה כל חיוב ,אם אך יש חלילה חשש קל שבקלים כי הדברים ירחיבו השסעים.
