[ליצירה]
ליהוידע תודה. העלת שלל של נושאים , הררי עולם ואושיות עד. ואני בכלל קטונתי.
אף על פיכן, בקוצו של עטי הדל, להלן דעתי שקל מאד לחלוק עליה.
בחייו של אדם מישראל, מושגים כמו "חוקי בסיס" ו"לוגיקה קלאסית" , הינם מושגים "נזילים" ולעיתים תכונתם זו, היא היא דווקא הערך היחודי המוסף.
ולפיכך, ולכאורה, גם הצבעים "שחור ולבן" כמו "שקר ואמת", הינם ברוב המקרים, קטבים של מדרון,או כיסופים .
רוב רובו של הזמן ורוב רובם של האנשים מצויים בתווך, בתוך אותה העננה של "זיקוקים אפורים".
נכון, כדבריך, האהבה אינה לוגית ואף אני מסכים לעובדה ,כי אהבה לאישה אחת אינה מחייבת כלל שנאה לאחרת.
כל מה שביקשתי ברשימתי לחדד הוא, למעשה שני יסודות עיקריים, שאינם סותרים כלל את דבריך.
האחד כי בנסיבותיה של לאה תחושותיה הסוביקטיביים היו כשל "שנואה" ומאידך אישה שחשה כאמור אינה נותרת לבדה בארץ רבה . וכי מהשמיים לא אדישים כלפיה . ומהשמיים מתיחסים למצבה כאל "שנואה" תוך דגש שאומנם שאין "שונא" בר עונשין -ככזה .
ולכן מצבה "כשנואה" הובילה לכאורה, אך לפיצוי אישי של "ויפתח ה' את רחמה" הרחמים העצמיים שקבלו לגיטימציה ברחמי שמיים .[לכאורה יעקב שלו מיחסים פרשנים "שנאה" לא נענש לכאורה וודאי לא כ"שונא" אשתו"]
רשימתי מכוונת לצאת חוצץ כנגד כל אלה שמפרשים לדעתי שלא כהוגן ולא נכון פרשיה זאת בכך שמגדילים מחד ליחס ללאה תרמית או שותפות מודעת לתרמית ומאידך מיחסים כאמור, שנאה ליעקב .
על כן, ביקשתי לומר, כי לא בכדי המקרא אינו מיחס את ה"שנאה" ליעקב, אלא מותיר אותה נטריאלית והכל כאמור שנגיע לכלל אותה הקונסטרוקציה הפרשנית כאמור שתחושה סוביקטיבית של שנאה יכול שתהא הגם שאין גם כדבריך שונא לא במקרה זה ואף לא "רעיונית" בכלל.
מהדברים האמורים ברור,[כדבריך] כי לא רק אהבת אישה אחת אינה בהיכרח שנאה לאחרת. אלא בפועל על אף שהמקרא מציין כי שנואה לאה" הרי שבמקרה זה לא היה "שונא" [ודאי לא יעקב] אלא היה מצב טרויאלי לחולטין שגם אתה ובצדק עומד עליו ולפיו קיימת אהבה עזה יותר לאישה אחרת והאישה הנאהבת פחות או אפילו לא נאהבת בכלל חשה כאמור תחושות שסוביקטבית, שבנסיבות הענין וזה הרבותא של המקרא, אי אפשר להגדירן אחרת מאשר מ"שנאה" [ולא מתוך קביעה כי קיים "שונא" בר עונשין] ואשר רעיונית הגדרתית הדבר אושר גם על ידי ההשגחה שנאמר : "וירא ה' כי שנואה לאה.
מהדברים ביקשתי להפיק תובנה להוויתינו דהיום בבחינת חזקה כי כל אישה שאהבתה נחלקת עם אישה אחרת וודאי ביחס נחות יותר חשה היא לעצמה "שנואה" ולדבר משמעות ערכית כפולה,כאמור לא בהענשה פורמאלית בהיכרח של ה"שונא", אלא להביא לתשומת ליבו ל"עוול" אנושי מסויים שבחשבונות שמיים אף ראוי לפיצויי כאמור רחמים עצמיים - אל מול רחמי שמיים של פתיחת הרחם . ואולי גם ב"הענשת" יתר הנפשות הפועלות בסגירת רחם הגם שכאמור ואני מסכים איתך שחטאם אם היה כזה לא "השתכלל" לכלל "שנאה". אני מצטער אם יגעתי אותך , ועוד יותר על כך שתשובתי הוקלדה שוטף ומבלי לנסח הדברים בצורה סדורה ומובנת יותר.
ברשותך יש לי מנטרה , המסייעת לי "לפרוס כנפיים" לפעם הבאה : ו"בצדקה תכונני"
והנותן חמישה לצדקה תבואהו ברכה.
[ליצירה]
מקסים. ואם אפשר כדבריך להוסיף "לקח".
הביטוי "להעלות" ביחס לנירות בא לרמז ולהקביל את המנורה כפונקציה רוחנית עלי אדמות, לאותה שמש בראשית, המאירה פיזית לכל היקום.
כשם שהשמש עולה ויורדת כך מצווה אהרון ודווקא שהיא יורדת וחשך פיזי יורד לעולם שיעלה ויאיר מאורה הרוחני של המנורה לכל העולם.[לכן גם אהרון - סמל לשלום]
והנה "נר אלוקים נשמת אדם" . כל אדם . וזה המסר של פרשת בעלותך שאין אורה של תורה עולה רק לישראל אלא לעולם כולו.
משום שמדובר ביעוד ושליחות על, ה"מתרוממת", הרבה מכל הפונקציות הפולחניות האחרות של אהרון, באה פרשה זו כהמשך לסופה של הפרשה הקודמת, לפיה משה שומע את הקול מדבר אליו משני הכרובים .
ולא נאמר מה דיבר איליו ה'.
וברור, כי זה הדיבור וזה המסר
[ליצירה]
ליאורה ,
תודה על הסיפור האישי הנפלא, שמעתה זכיתי ויעתר את שולי רשימתי הקצרה שבזה.
אנא הדברים הבאים אינם בבחינת כזה ראה וקדש, אלא תובנה אישית אסוציאטיבית שלי, שבהחלט, אינה מחייבת כלל ובשום מובן.
השם : "נפתלי" מורה לכאורה, על פלונטר הוויתי בחייו של מי שנקרא בשמו בבחינת : "נפתולי אלוהים נפתלתי"
ואכן כשסבך המנוח, הבין מהותו של שם זה בהתיחס לאותו האיש וקבל על עצמו במידה מסויימת, להתחייב למדורה מתוקנת של השם,לגאולו ואו להסמיכו לכורכו,באותו ה"פיתול" שלו [ התשוקה לבנים] וקבל על עצמו לקרוא את בנו שיוולד באותו השם.
מהשמיים סייעו בידו, בכדי לתקן כאמור את אשר טעון תיקון באותו השם שדבק בו. [בעקבות כריתת האגודל וחבלה בגוף שנברא בקדושה].
לכן ואני רק מנחש , מסכת חייו של אבא ז"ל היתה כך או אחרת, מעין הוויה מתמשכת של תיקון של אותו הפגם.
ושוב אבקש להדגיש ולהזהיר, כי אין כל ערובה לאמיתות הדברים...
[ליצירה]
אכן, הגעגועים הינם תעתוע אכזר
משב רוח נידף
של גן עדן אבוד.
תמיד תמיד נתגעגע
וכשנגיע וננסה לאחוז לממש.
הרגע תמיד יברח לנו שוב.
ימוג אל הריק הכואב.
אל המחוזות האבודים
של געגועי האין סוף.