בס"ד

  גם הדרך לעשות משפט צדק, צריכה להיעשות בצדק. לכן גם הקדים המקרא להכפיל את הצדק בבחינת :

  "צדק צדק תרדוף"

 נכון הוא, שהצדק אינו סובל דשדוש והוא תובע את חפזנו  כדי מרדף בלתי פוסק , אך דווקא בגין כך, ביקשה התורה לומר כי על אף שמדובר ב"מרדף" היכרחי , הרי שאין כל קיצורי דרך, בצדק הטבעי .

 כבר מהפסיעה הראשונה, במרדף הקדוש הלזה, אתה מצווה , לעשות הכל גם באופן ובדרך של צדק.

 ולא רק זאת אף זאת,  אין הבדל של ממש, בין הצדק הפרוצדוראלי לצדק המהותי, לבד מהעובדה כי הראשון משועבד לשני

 אם כן, הדרך למשפט צדק, תובעת גם היא את הצדק  שלה,  באשר רק במיצוי ה"צדק" שלה, תהא סלולה הדרך להשגת היעד הסופי של המשפט המהותי : אותו צדק יחסי שיש באפשרותינו להשיג עלי אדמות ואשר גם "יראה" ככזה..

  אם כן,

תורתנו - כתורת אמת , דאגה ודווקא בטרם מעמד סיני ומתן התורה, להבהיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים,כי כשנאמר :

 "דרך ארץ קדמה לתורה"

 הכוונה גם ובעיקר לאותם הערכים של המשפט הפרוצדוראלי באשר הוא , שיש בהם כדי לקדם ולסייע ביצוב ובמיצוי המשפט המהותי והוצאתו לאור.

 התורה הקדימה לומר לנו, כי בכל הקשור במשפט שאינו מהותי -ה"יתר"-[ משמו של יתרו], הרי שחובה לאמץ כל טכניקה של משפט הארץ, ואפילו ממשפטי הגויים , והכל למנוע עינוי דין ואי מיצוי ראוי של משפט התורה.

 הדרך והצורה, שהתורה הנחילה לנו עיקרון יסוד זה ,

הוא באותו סיפור לכאורה אך פיקנטי של יתרו, אשר אגב שליחות של "שלום בית" בהשבת ציפורה ובניה למשה  , הוא גם עושה שימוש במיומנותו כ"כהן מדיין" - כפילוסוף של המשפט העתיק.  ומבקש להמליץ על רוויזיה במערכת המשפטית , הלא מובנית שמה ניהל

 יתרו אומר למעשה למשה, כי שיטת משפט נכונה, אסור לה ש"תכלה, את השופט תחת עומס בלתי ריאלי.

 ומאידך, אסור לה, שתכלה את צרכניה בעינוי דין מתמשך ,

 מתבקשת ומיד, פריסה אופטימלית מלאה והירככיה באינסטנציות.

 כך מוסיף ומציע יתרו

 המשפט חייב להיות "זמין" בכל עת ואסור לו להיות תלוי באדם אחד או במבחר של אנשים בודדים. ויהיו הם מוכשרים וראויים ככל שיהיו.

 משפט "מכלה" כאמור ו/או שאינו זמין,ו/או משפט מעוכב, הגם שיעשה בסופו של דבר, הרי שהוא מאבד ממשמעותו "העיקרית עלי אדמות, ולא רק משום שלכאורה לא "יראה ומשפט שאינו נראה, מאבד את היסוד האפקטיבי המצטבר לאורך הזמן.

 . לטעמי, הנקודה הכי מענינית לענין זה , שמשום מה לא שמים עליה דגש מתבקש, ואשר לענינינו משליכה על מהותם של הדברים , הנה התיחסותו האינסטנקטיבית של משה, להצעות חותנו - יתרו.

 יתרו כאמור, בהיותו "פילוסוף של משפט", יודע כי מה שהציע, הגם, שאינו יורד לכאורה, לשורש המשפט המהותי ובכל זאת, הוא מדגיש למשה, כי ראוי שקודם לאימוץ המלצותיו, יקבל את אישורו המוקדם של הקב"ה.

 והנה, משה מדלג על שלב זה ומיד ניגש לישום המלצותיו של יתרו.

 כי משה אבי הנביאים, הבין מיד, את אשר לו אנו טוענים ברשימה זו.

 כי יתרונותיו של המשפט הפרוצדוראלי באשר הוא , יש לאמצם מיד. ובענין זה ,אפילו אין צורך לבדוק או לקבל את אישורה של הגבורה.

 להוותינו, אם עיקרון זה היה מיושם במלואו כיום גם בבתי הדין הרבניים ,דגש על  במלואו ! , הרי שהרבה מחולאי המשפט העברי, היו נמנעים והיה נחשך מאיתנו חלק מחילול שם שמיים שנוצר בעיקר בעינוי דין ובהמשכות מסורבלת ולא יעילה של הליכים.

 ראה לענין זה, גם רשימה נוספת באתר זה, תחת הכותרת :

  יתרו- חותן משה

 משה אהרון