בס"ד.

   חייו הפרטיים של משה, הענו מכל אדם, לוטים בערפל מכוון. ציפורה אשתו מהווה את עיקר התעלומה..

 אבל תורת אמת , לא מעלימה אמיתות  היא בדרך כלל, מצניעה ומכמינה את הפרטים   לעת מצוא.

 ודומה שהעת שבפרשת השבוע [ בהעלותך] הבשילה לשוב לשחזר  ולארוג ,מתוך שלל הרמזים הפזורים  את התמונה האמורה, כמעט במלואה.

  כאמור ,אין ספק, קצה החוט לתעלומה, הינה התפרצותה של מרים שבפרשתינו, עד כי היא "מדברת" במשה".

 עם כל הצניעות והכבוד הראוי, נראה כי גם פרשיה זו, אשר "טואטה" כולה אך למחוזות המטשטשים של : "לשון הרע", לא פוענחה כנראה דיה. וכי הפרשנות הקלאסית לא דייקה עד תום בדברים .

 בשביל להבין, אל נכון את מהות ההתפרצותה של מרים, מקורה ומניעיה, אין ברירה, חייבים לשוב אחורה לנקודת המוצא של משה בזוגיות עם ציפורה.

אחורה, עת משה בורח מפני פרעה והוא נקלע למדיין והוא מבכר לשים מושבו דווקא על פי "הבאר". שם בצעדיו הראשונים, "פזרה" התורה בין השיטים, רמזים רבים על טיב ואיכות הקשר הזוגי של אבי הנביאים .

 כאמור, כבר משם, מצטיירת התמונה כמעט במלואה  .

 מקוצר היריעה, נרפרף על מהלך הדברים, בכעין ראשי פרקים בלבד.

 כבר בהגיעו למדיין, מבכר משה כאמור, לשים מושבו ליד הבאר. כאילו לומר:

   אין אני רוצה לשתות "ממימיהם" של אנשי מדיין .

 משה מגיע למדיין מגובש ערכית ורעיונית. תפיסתו ואמונתו היו וודאי שונות .

 בסופו של דבר, לאחר שידולים, הוא מואיל להמיר את ישיבת הבאר, בישיבה אצל יתרו ובנשיאת ציפורה בתו לאישה, והכל רק בתנאי, שיוכל להשאר נאמן לאמונתו,  שהרי כנגד "רעו-אל" הציב משה התנאי "ויו-אל" שהקב"ה יוותר תמיד אלוקיו.

 יתרו שעמד מיד על איכותו של משה, מסכים מיד.

 לפיכך, גם התמורה שהחלה להתחולל, ביתרו, משתקפת היא  מכאן ואיליו גם בשמותיו. ובפרק אחד מוצאים אנו שלושה שמות שונים. שינויים המצביעים על מהות ערכית מתפתחת, משתכללת אט אט  והמשקפים באורח נפלא  את מהלכיה של התמורה המתחוללת כאמור..

 והנה, נולד הבן הבכור, לפתע השמיים נפלו.

 החל ויכוח עז אשר ניטש בין ציפורה למשה.

 הוא מבקש למול את בכורו והיא משיבה : "על גופתי".

יתרו נחלץ לעשות את שלום הבית הראשון בין בני הזוג וקובע פשרה:

 הבכור יהי לאימו ואחיו הצעיר יהא לאביו.

 וכך, לא נותר למשה, אלא  להטביע את יגונו בקריאת שמו של הבן הבכור : "גרשום". לאמור : "גר הייתי בארץ נכריה".

  בעיקר לומר את האמירה המאכזבת לאמור:

 גר אני בינכם ואין אתם לי בית -אלא "ארץ נוכריה".

 כשאליעזר הבן הצעיר נולד, כבר היה ברור, שהוא יהא נימול  ומשה מבטא שמחתו שוב במהות שמו  :שה´ היה בעזרו והציל אותו מחרב פרעה הפיזית מ"חרב" רוחנית אינטימית נוספת.

  לימים, כשנגלה ה´ למשה בסנה והטיל ואף כפה עליו את השליחות, אחת הרתיעות, שכינינו ובלמו את משה, היתה ללא ספק, הטירדה המובנת, כיצד תקבל ציפורה את השליחות ומה יהא על משפחתו.

  בדרך  חזרה לבית שבמדיין, הוא משה, "שבר את הראש". כיצד להציג את הדברים בפני צפורה ואביה יתרו. כיצד יגיד להם כי הוא יוצא למעשה לפחות בעיניהם [להרפתקאה, אשר יש בה לכאורה אף לסכן את משפחתו. ו[.

 לבסוף החליט, לומר: כי הוא מבקש לנצל הזדמנות היסטורית, לביקור קרובים זקנים שבמצרים בטרם אלה ימותו. ואף  להציג בפניהם את משפחתו וכו´.

 כמעט ברור,  שציפורה עמדה על "רגליה האחוריות"  ולא היתה בשום פנים ואופן, מוכנה לסכן משפחתה מה עוד שבעולם ה"תקשורת" של אז, לכל היה ברור כי האיש  משה, הינו לא רק "פרסונה נון גראטה" במצרים .

 אלא מבוקש "כבד" לדין

 יתרו , שוב נחלץ להשכין שלום בית - שני במספר וקבע 

 "ויאמר למשה לך לשלום" .

אמר, לך לשלום ואך "למשה".

 כלומר: אם אתה רוצה קח אתה בלבד סיכון מיותר לגבי 

 האישה והילדים. בשום פנים ואופן -לא !

 נפלו פניו של משה .

  והקב"ה נחלץ לעזרתו והפעם בהתגלות יחודית נוספת  ודווקא במדיין. ספציפית  לאוזניהם של יתרו ובתו ציפורה לאמור :

 "ויאמר ה´ אל משה במדין לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך"

 הנה כי כן, הקב"ה בכבודו ובעצמו השמיע ליתרו ובתו כי מתו כל האנשים המבקשים את נפש משה וכי אין יותר מקום לחשש של  סכנה.

 כאן, כבר ציפורה ויתרו נאלמו דום. נעתק הדיבור מפיהם ומשה אפילו לא ממתין שניה : "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור וישב ארצה מצרים " .

אבל הקב"ה ממשיך להתגלות  ומשמיע  גם ובמיוחד לציפורה:

 "בני בכורי ישראל" .

הבן הבכור גרשום, צריך להיות :

"ישראל".

 יש להזדרז ולמול אותו. שהרי אין גואל ישראל רשאי, לילך לתעודתו, עדי הריגת כל בכורות שבמצרים, כשבנו שלו חייב גם הוא לכאורה מיתה, שהרי לא נימול  הבכור.

  מוסיף אף ה´ ומרמז :

"הנני הורג את בנך בכורך".

 אבל ציפורה בשלה . עכשיו בדרך מסוכן וכו´ וכו´.

 הקב"ה מוכן להמתין עד שיגיעו ל"מלון", למקום נוח יותר ומסודר

 וכשה´ מתחיל לממש את האיום : "ויפגשהו ה´ ויבקש המיתו", ציפורה אפילו לא ממתינה לתער לבצע את המילה, אלא נוטלת מכל הבא ליד "צור" זמין ובלבד להציל את בנה והיא סוף סוף כורתת את עורלת בנה.

  אחר כך, מוסיפה ונוגעת ברגליו של משה, כנאמר : "ותגע לרגליו", כאומרת די לי, זה לא בשבילי, לך לך  לשליחותך לבד.

 לא לפני, שהטיחה מה שהטיחה ואומנם, המירה  מיד  לכשהתעשתה ומיתנה את ההגדרה הקשה ביותר: "חתן דמים", ל"חתן דמים למולות".

 וכך, משה מוטש מעוד טראומה, הולך בגפו אלי שליחותו.

 ציפורה נוטשת עם ילדיה, לשוב לבית אביה.

 אם כן, מה ראינו עד עתה .

 אישה קשוחה, הדבקה בעמדותיה. מתקשה לשנות מדעותיה ואורחות חייה, כאותו .ה"כושי" שלא יכול להפוך לעולם את עורו:

 "היהפוך כושי עורו".

היא שומעת, לפחות פעמיים את קול הגבורה ודומה שאין הדברים עושים עליה רושם של ממש.

על כן, לא יפלא, גם לאן "נעלמו" בניו של משה אשר ינקו מחלב אימם מידה גדושה של זרות לכל מפעלו של אביהם.

 לימים, ישוב יתרו ובעיקשות של משכין שלום מקצועי, ישכין שלום בית[ שלישי במספר] בינהם .והתורה תבקש לגמול לו על כך, בקריאת הפרשה על שמו ודווקא פרשת מתן תורה.

 אם כן, לא בכדי ציפורה כונתה "אישה כושית", על שם אופיה הנחרץ והבלתי מתפשר. יש להניח כי אופיה זה, בא לא פעם לידי ביטוי במסע הלא   פשוט במדבר .וכי הדבר לא היסב כלל נחת למשה.

 מרים שהיתה, כאם למשה, כמו "חותנת" היתה לציפורה.

היא כבר לא יכלה לשאת את המצב ודחפה לפרידה.

 משה, לא היה מוכן לשמוע.

 בשום פנים ואופן לא גירושין, לא הוא .

 עד כי לבסוף, באה התפרצותה של מרים. זו במריה כבר הרעימה קול   לאמור : "ותדבר במשה על אודות האישה הכושית אשר לקח."

 ועתה ראו זה פלא.

 הקב"ה לא יוצא חוצץ כנגד דיבורה זה של מרים שאהרון שמע בשתיקה .

 תרעומתו של הקב"ה היתה על ההמשך על התוספת . על הדיבור הנוסף לאמור : "האך במשה דיבר הלא גם בנו".

  אמירה אשר נאמרה גם על ידי אהרון

 שנאמר  "ויאמרו" - בלשון רבים [בניגוד לאמירה הראשונה .

 כאן, כבר הקב"ה לא יכל להבליג .

 שני אלה, עם כל גדלותם, מבקשים לחרות בתורת ישראל נוסחת שוויון צורמת. להשוות עצמם למשה .

 עד כאן.

  לפיכך . אומר הקב"ה :

 ואביה ירוק ירק בפניה"

 כלומר, על אמירה ראשונה רק "ירוק" [ אך פוטנציאל אפשרי לתגובה] אבל על האמירה השניה המימוש : "ירק בפניה". לכן תכלם שבעת ימים.

 כנגד תחילתו של הדבר אישה כושית - מרים מצורעת כשלג  וכנגד ענין הפירוד שביקשה לכפות על משה היא נפרדת מעם ישראל לשבעה ימים .

 ואכן בהמשך גם אהרון משכיל לרמז ולהדגיש את שתי האמירות הנפרדות כאמור  לאמור:

 גם "נואלנו" באמירה ראשונה ואך בשניה "חטאנו".

 הנה כי כן, דומה שהתפרצותה של מרים עתה מובנת יותר היא אשר גידלה למעשה את משה והיתה לו כאם לכל דבר, כאב לה מאד, שהזוגיות שלו אינה מוסיפה לו נחת ובקשה לתרום את תרומתה ב"ישוב" הבעיה, אך נסחפה היא ואהרון באמירה נוספת ומיותרת שהכעיסה כאמור את הקב"ה על למאד

 ואם יש והיה קורא לדברים והיה בהם שביב של קורת רוח או נחת, אנא חמישה לצדקה.