וכבר הכל לבן, מחשיך מוקדם,

וכר הדשא אחז גם הוא ברסיסי השלג הרכים

ובין לבין עולים געגועים

אל ארץ אם פורחת עדי עד,

,אל חברות ומשפחה,

  אל חיק עצמי, אל סנדלי השורש על רגלי,.

מרבד צחור ראו עיני בארץ הנכר

הכל יפה וצח וקר ומנוכר לתוך תוכי.

והבנה עזה חודרת אל עמק נשמתי,

ואף על פי  שמעולם הכרתי בעובדת כבלותי

אל אותה ארץ אהובתי,

חודרת אט בי הכרה מעבר לקודמת,

שבלב יהודי לא תחזיק אדמה אחרת.

ומחייכים ומקבלים, וטוב וגם נעים,

מלחמת שלג או כוס של תה בחדרים המוסקים.

 מחד "שלום" מכל עבר, וחיוך מלווה,

ומאידך לבכות על יהודי הגלות ושאר הצרות,

חוסר המודעות, התבלבלות, התבוללות.

ומקוה עודני כי לא לשוא

נשלחתי הנה לעכשיו,

ועוד ישנה תקווה שתתעורר

בלב כבוי של מיועד להתבולל.