בעזרתך יתברך, י"ב תמוז התשס"ז
כמטוטלת באורלוגין עתיק השנים
נעה בין פרטי, ומעשי הקטנים
לבין אפסותי וכלותי מול אינסוף קיומך
ובתווך, נשמטות כל אחיזותיי שמעולם לא שומשו
הווא אמינא הן, ללא אחד שיפסוק בהן הלכה ברורה
אין חותך בבשרי, על מנת שיזוב דם, ירווה חמצן
שיאמת בתחושה של קיום שהנני כאן, בת אדם.
מושיטה יד קלושה אליך בוראי ואלוהי
דמעותיי לך, שתמציא לי שורש נשמתי הזכה
שיחבור איתי לגזע
..........................................
שאוהב גזעים
שאשתוקק לגזעים, רוויי מטר.
..............................................
שנוכל לפרש ביינות מעינות, שורשינו לכל
להצמיח ענפים ופרטוטי עלעלים מזילים נופת צוף דבשך
שבין מרווחי אצבעותיי,
יניח את שנתת לו
יסגור אט אט,
יאחזני,
כשמבטו אליך ונשימתו ממלאת את התווך שבינותינו,
שביני לבינך
באלפי צלילים, של תשובה, של קיום
שאוזן כמותן לא שמעה
קיומי שלי
קיומי שלך
