הילד מיקי היה מאוכזב, הוא הביט בכלוב המיותם אשר על המרפסת וספק כפיו באכזבה, הוא הביט באביו ואביו אמר: "השאר את הכלוב פתוח, הוא יכול עוד לחזור, בשום מקום בטבע, לא יתנו לו יחס כמו שאנו נותנים לו" "מה שכואב לי" אמר מיקי "הוא שנתתי לפלרמו הכל והוא עשה לי זאת, אבל לפחות שמנו טבעת כתובת על רגלו" לא הרחק משם עמד פלרמו על שיח ורדים ולא חש במתרחש. אך עשה החתול השחור את זינוקו הראשון, ולפתע חש שציפורניים חדות ננעצות בפניו הפרוותיות הוא הועף אחורה,כמו חטף סנוקרת, ילל בבכי מעורר רחמים ופנה לברוח אחורה. היה זה אריקסון שהציל את פלרמו ממוות בטוח. פלרמו לא ידע זאת והמשיך לצבור כח. עפו שני הציפורים והנה מרחקו נראה נמל אשדוד ובו אוניות מכל רחבי העולם הבאות לעשות מסחר בנמלי ישראל. אריקסון פנה ועף אל אניית סוחר שדגל אדום לבן משל דנמרק מתנוסס עליה, הייתה זו אניית הסוחר "בונר" שעגנה בנמל אשדוד ועמדה לשוב לדנמרק עם פרוש ימי החום. "זו ההסעה שלנו" קרא אריקסון "ובלי כרטיסי נסיעה ובלי ויזה ובלי מיסי נמל שבני האדם משלמים" "ועוד כמה זמן נגיע לארצך המופלאה?" שאל פלרמו "בעוד שבוע ימים" שתי הציפורים חגו מעל לאנייה ולבסוף בחרו מקום בקומה השנייה של האנייה, בחלל צר שפנה אל המטבח. "להדק חגורות" קרא אריקסון "קדימה לדנמרק!!!" שבוע ימים שטה האנייה, תחילה במימי הים התיכון ואחר במימי האוקיינוס האטלנטי ואחר בתעלת קייל. הם ניזונו מפתותי לחם שהיה משליך טבח הספינה וממים שזלפו מחביות. אנשי הצוות החביבים לא שאלו הרבה שאלות מפני שהיו רגילים לנוסעים צייצנים סמויים אלו שלהם היה יתרון על בני האדם –הם מעולם לא נעצרו או נזרקו מן הספינה. במשך המסע אימן אריקסון העורב את פלרמו בסודות התעופה והזהירות בדרכים ולימד אותו את רזי התעופה של ציפורי הבר אשר לא נפלו בחלקן של ציפורי הכלוב. לאחר שבוע קצרה רוחו של פלרמו וכשהיו מגיעים לנמלי גרמניה מיד רצה לרדת וכשהגיעו לתעלת קיל המפרידה בין הים הצפוני לים הבלטי ראה שדות מרעה, יער ואחו ורצה לרדת, אך אריקסון היה עוצר בעדו בנופפו בכנפיו ובאמרו: "קצר רוח וקצר תעופה שכמותך! עוד יום וחצי אנו שם" ולבסוף, לאחר שהקיפה הספינה את איי דנמרק, נראה מרחוק שפכו של נהר קלוובודר, מגדלי כנסיות ובתי מידות, הייתה זו העיר קופנהגן, בירת דנמרק המעטירה. הייתה זו שעת בוקר מאוחרת עף אריקסון מן האנייה ופלרמו בעקבותיו, הם דאו באוויר ופנו לכיוון מערב. לאחר כמה דקות נראה פסל קטן של עלמה היושבת על סלע בסמוך מאוד לחוף הים. אריקסון עצר בסמוך לראש הפסל: "זהו פסל בתולת הים על פי ספרו של הנס כריסטיאן אנדרסן" "אז מה?" השיב פלרמו "זהו אדם גדול, סופר משכמו ומעלה הוא העניק פירורי לחם לאבות אבותיי !" "חביב" צייץ פלרמו "שמע היטב, בעוד חצי שנה בחודש נובמבר, אנו נפגשים כאן, הספינה בונר יוצאת בשנית לארצות החום" "לאן אתה הולך?" צייץ פלרמו "אני ? יש לי משפחה !" קרא אריקסון והוסיף: "אני מקווה שלא תחזור לבדך…" עף העורב ופניו צפונה, פלרמו כאובד עצות עף מערבה ונהנה ממראה העיר על בתיה וגניה. אחר הגיע אל גני טיבולי המפורסמים ושם ראה והנה תור של ילדים משתרך לדוכן נקניקיות והנה עופות ובני כנף ממתינים בסך לקבל פירור טעים, רצה פלרמו לקבל פירור מילד בלונדיני בן שמונה, אך מיד נחטף הפירור ביד יונה שמנה וסנובית. "אל תדאגי ציפור לבנה, אני אתן לך עוד" קרא הילד בדנית והוא השליך פירור עבה אל תוך מקורו של פלרמו. פלרמו היה אסיר תודה, הוא עף אל ענף סמוך והחל לצייץ בתודה. עד מהרה התקהלו ילדים קטנים שנהנו משירתו של פלרמו לבן הנוצה. היונה השמנה קינאה ביכולת המוזיקלית של פלרמו ומיד עטה על פלרמו המסכן ודחפה אותו משם כשהיא נוקרת אותו: "עוף מכאן, תייר, אתה לוקח לי את הפרנסה, תן כבוד לגדולים ממך!!!" פלרמו המבוייש טס משם לכיוון דרום. עף פלרמו והגיע ליער סבוך, הוא נהנה מהצבע הירוק שאפף אותו ומריח העצים והטחב, דבר שהסיר ממנו את עגמת הנפש שהסבה לו היונה. אחר פנה בכיוון אחר והגיע לשדה דגן מלא בחיטה מבשילה, הוא טס דרכו והגיע לנחל שמימיו מפכים, עצר לשתות ממימיו ואף התקלח קמעא כשהוא מצייץ ציוצים דקיקים של עונג ומשפריץ לכל עבר… חיים משוגעים של חופש , צייץ לעצמו. גשם החל לרדת, גשם חזק שאינו פוסק בארצות צפון אלו גם בקיץ. פלרמו פנה ליער ומצא מחסה תחת ענף, סנאי הופיע ופנה אל פלרמו: "מה אתה עושה כאן בחוץ, היכנס נא אצלי ותהנה ממקלט מפני הגשם" פלרמו ראה את היצור החום גדל הזנב, מעולם לא ראה כדוגמתו. "אל פחד, ידיד, אני רואה שאתה זר כאן, אני לא אוכל ציפורי כלוב!" חייך הסנאי. והוא הכניס את פלרמו אל חור בגזע, כיבד אותו באגוזים ובמיני דובדבנים. פלרמו סיפר לו על הרפתקאותיו למן ברח מהכלוב ועד שהגיע ליער, כשסיפר על היונה גיחך הסנאי ואמר: "היונים בגני טיבולי חוצפניות, הן גרות שם כבר יותר ממאה שנה, רוצות זכויות וותק תמורת כלום! אתה אולי היחיד שנתן תמורה בעד פירור הלחם של הילד והיונה פשוט קנאה בך, הן היו גונבות לאבא שלי את האגוזים!" פלרמו ראה כי היום מתארך ואילו השמש ממאנת לשקוע, הוא התפלא ושאל את הסנאי, הסנאי גיחך ואחר אמר: "כאן בארצות הצפון, בקיץ כמעט אין חושך, רק שתדע לך… ודבר שני –גשם יורד כאן גם בקיץ !" נשאר פלרמו בבית הסנאי במשך יום, לאחר מכן הודה לו, צייץ לו שיר תודה ופנה בתיורו הלאה. עזב פלרמו את היער והמשיך לכיוון מחוזות האגמים והאיים, הוא נהנה מכל רגע ואולם בעת שפנה במעופו לעת ערב, קדרו עננים וגשם החל לזלוף יחד עם רוח סערה עזה! פלרמו ניסה לעוף כנגד כיוון הרוח, אך הרוח סחפה אותו והגשם הרטיב אותו כהוגן. הוא נפנף בכנפיו, ניסה ליצב את עצמו, אך לשוא. אורות הופיעו ממרחק, פלרמו הנסחף צייץ ציוץ עצוב ואחר נחבט בכח בעצם זר. אינגריד נילסן ובעלה אריק התגוררו בעיירה מריבו אשר בחבל לולנד, הם עסקו בתחום האמנות וניהלו גלריה ברחוב הראשי של העיירה. הזוג חי בטוב, ברמה כלכלית נאותה ואך דבר אחד העיק על חייהם. בתם לוסי בת העשר, כחצי שנה לפני תחילת עלילתנו, נפלה לוסי ממרפסת הקומה השנייה של דירתם, היא נפלה אל הדשא, איבדה את הכרתה ונכנסה למצב קומה. הרופאים לא אמרו נואש והמליצו על מנוחה במיטה ביתית וביקור של אחות. אינגריד נילסן עמדה מול חלון ביתה והביטה בסערה המתרחשת, בתוכה הייתה סערה לא קטנה בשל מצב ביתה הרתוקה למיטתה. לפתע פתאום נחבט עצם בזגוגית חלון ביתה אך לא שבר אותו. היא פחתה מיידית את החלון אחזה בחפץ, הכניסה אותו פנימה ואחר סגרה את החלון. היה זה פלרמו הכנרי שהיה רטוב וחסר כוחות, הוא נשם בכבדות ונוצותיו רטובות היו. אינגריד הביטה בו, היא פנתה אל בעלה ואמרה: "מצאתי כנרי לבן, הוא נחבט בזכוכית, אני הולכת ליבש אותו" בעלה קם מן הכורסא, הביא מגבת ובעדינות יבשו שניהם את הציפור הקטנה. אחר הניחו אותה על מגבת בתוך קופסא קטנה. "מעניין איך הגיע לכאן" תמה אריק "הרי זו ציפור כלוב…" אינגריד בחנה את פלרמו החלש והנה ראתה טבעת לרגלו, היא התירה בעדינות את הטבעת וקראה את הכתובת, היא נדהמה! "שם הציפור פלרמו, בחזקת משפחת שושני מישראל!, איך הגיעה עד כאן!? מרחק של אלפי קילומטרים!" "רשמי את הכתובת והחזירי את הטבעת" "מוזר ביותר" לחשה אינגריד ומבטה חרוש קמטים, היא לקחה פתק ורשמה את הכתובת. "אני מקווה שיחזור לאיתנו" חייך אריק "מחר אלך לקנות כלוב" "אולי מה שעשינו לכבודו, יעזור להבראתה של לוסי" הביעה אינגריד משאלה כלוב נקנה לפלרמו, כלוב עם דלת פתוחה שהונח ליד החלון הפתוח אל האור. באותו חדר בו שכבה לוסי מחוסרת ההכרה. פלרמו שב לאיתנו במהירות רבה, הוא ראה כי הוא שוב בכלוב, אך עם דלת פתוחה, מזון ומים נתנו לו והוא חש מוגן מחד ולא מוגבל מאידך. בטחונו גבר והוא החל לצייץ ולשיר להנאת בני הזוג נילסן.רק הילדה הבלונדינית השכובה במיטתה ואינה יכולה לנוע העיבה על שמחתו. יום יום, מידי בוקר, היה מצייץ ושר את שיר היער שהלחין בהשפעת ביקורו ביער: יער עברתי סנאי פגשתי סערה עברתי צליל חד ושיר נחמד אוהב לעד ומוחה של לוסי השרויה בקומה החל לחוש צלילים מוסיקלים של שירה ענוגה, הוא החל להפשיר ולהפשיר מהחומה שסגרה אותו, צליליו של פלרמו חדרו אל דעתה ולא נתנו לה מנוח ולא נתנו לה לשקוע בתהום תחתיות. נשמתה הפשירה מקיפאון בה הייתה שרוייה ואלפי תווי שירת כנרית חדרו את שריון הקרח והוא החל להפשיר כהפשר נהרות קרח באביב. באחד מן הימים, עמדה אינגריד וערכה רישומים חשבוניים, פלרמו שר כהרגלו את שירת היער ולפתע פרכסה לוסי, היא פרכסה בחוסר מנוחה, אמה הביטה בה בתדהמה, פלרמו המשיך לשיר ולוסי פלטה בקול מרוסק: hvad er der I vejen ? מה קורה? מה קורה? היא פקחה עיניים לרווחה והביטה בכנרי המזמר. אינגריד שנדהמה, רעדה מגיל, דמעות פרצו מעיניה, היא חשה אליה ונשקה אותה כשהיא ממלמלת: "נס גדול! נס!" היא הביטה בכנרי המזמר, חייכה ואמרה לעצמה כי עצם שהייתו כאן הביאה מזור לרפואת בתה. לוסי החלה להבריא, הכנרי זימר לה ממיטב שיריו וסייע בתהליך ריפויה. לאחר כמה ימים קמה ממיטת חלייה שבה הייתה במשך חצי שנה, היא ניגשה בצעדים איטיים אל כלובו של פלרמו, הביטה בו ואמרה: "תודה רבה, ציפור נחמדה" ופלרמו הכנרי הביט בה וצייץ: "על לא דבר ילדה נחמדה!" כמובן שלוסי לא הבינה מילה. ההורים לא ידעו את נפשם מאושר, הם ערכו סעודת הודיה לכנרי ולבתם לוסי, הזמינו את כל בני המשפחה סביב שולחן ערוך שבו העמידו במרכז את הכנרי והכינו לכבודו תשורה – עוגת זרעונים מעוטרת בדובדבן. "שליח האל, מלאך מושיע, מארץ ישראל הגיע עד הנה, לא יאומן !" אמר אריק לכל בני משפחתו, ובן דודו, רופא במקצועו הפטיר: "עד עתה לא ידעתי על סוג כזה של תראפיה באמצעות בעלי חיים, נס רפואי!" מתנה נחמדה נקנתה לפלרמו: בת זוג חדשה, כנרית צהובה בשם טונגה, בני נילסן הצמידו לה טבעת ובה כתובת ביתם, בתחילה חשש פלרמו מחברתה, שהרי הורגל בחיי תפנוקים של כנרי בודד, אך עד מהרה הרשים את טונגה בשיריו, והם החלו לשיר דואטים להנאת משפחת נילסן. ובישראל הרחוקה קיבל מיקי מכתב מפתיע מדנמרק ובו הבעת תודה באנגלית. מיקי נדהם חזור והידהם הכיצד הצליח פלרמו להגיע עד דנמרק והוא נמלא הבעת הערכה כיצד הצליח פלרמו להבריא את לוסי נילסן בשירתו. עבר הקיץ והגיע נובמבר, באחד מן הימים הביטה לוסי אל הכלוב והנה הוא ריק, היא נעצבה אל לבה, אך אמרה: "בוודאי הייתה להם סיבה טובה לעזוב, כך רצה וכך יהיה, ישמור אותו האל" בני הזוג טונגה ופלרמו הגיעו לפסל בתולת הים של אנדרסן, אריקסון העורב עמד שם במלוא הדרו: "דייקת ידידי פלרמו!, האנייה מוכנה!!" וכשראה את טונגה הכנרית אמר: "אני רואה שמצאת בת זוג!" "נילסן מצאו אותנו האחד לשני" צייצה טונגה אשדוד, מיקי יצא אל המרפסת והביט בכלוב, הוא ראה שם את פלרמו ובת זוגו עומדים על מוט ומביטים בו, הוא לא האמין למראה עיניו, פרץ בצחוק גדול ולאחר קרא אל אביו: "אבא, אבא, בוא מהר!!! פלרמו חזר מדנמרק וגם הביא אתו בת זוג חדשה!!!" והוא רכן אל פלרמו, חייך אליו ואל טונגה, בת זוגו הדנית והעניק להם ממיטב פירורי העוגה של יום שבת. הוא הסתכל בחלון הבית וראה מרחוק את נמל אשדוד עם אניה גדולה שעליה מתנוסס דגל דנמרק. עתה הבין הכל! בסוף חודש נובמבר קיבלו בני נילסן ההמומים מכתב מישראל: "שלום רב! פלרמו הכנרי חזר בדרך מפתיעה לארץ, הוא הביא אתו בת זוג. כשהבטתי דרך החלון וראיתי דגל דני על אניית סוחר הבנתי כמעט הכל…"