היופי הזה , היופי הזה שעובר מול פני , היופי שמלווה את יומי מדי בוקר וערב כבר למעלה מעשרים שנה . עיניה התכולות, שערה הארוך בצבע שחור פחם . גופה הענוג הגוף הנשי ב-ה הידיעה. שהיושב במרומים חשב על אישה ודאי חשב הוא אליה. על מרים, או מירי, כפי שקראו לה כולם . בוקר, בוקר כבר עשרים שנה יוצאת היא מביתה . מביטה בי וחיוך רחב על פניה . חיוך שמיד נעלם כאיננו . ונותר לא אחר ממבט עצור ודועך . חיוך המבשם את יומי זמן יורד אני ממדרגות ביתי כבר מעל עשרים שנה .

יופייה של מירי נקרא למרחוק , לכול מקום איליו הגיע מיד העיניים היו נתונות בה . נשים , גברים , כולם היו נועצים מבטם בפליאה כבקסם המתרחש ממש למול פניהם בו בזמן . הכול חשקו בה, הכול רצו בחברתה , רצו בקרבתה, אך שתיקתה של מירי בנתה חומה . חומה שאיננה ניתנת למעבר , מהעולם החיצון למירי . לא פעם היו שתיקותיה מתפרשות בצורות שונות .כינוים כמו "סנובית" וקריאות כגון "אז מה שאת יפה את לא יותר טובה מאיתנו" חזרו ונשמעו פעם אחר פעם. אבל היא מעולם לא ענתה לאף קריאה . בילדותי חשבתי כול הזמן כי מירי ביישנית . מין ילדה יפה הסגורה בפני עצמה , תמיד ייחסתי לה תכונות נשגבות הנעלות מעל כולם . תכונות של נסיכה, בת מלוכה המביטה בעיניה היפות על צאן מרעיתה, לומדת, בוחנת , סולחת. בת מלוכה שיום יבוא ותשכיל צערם ומבושם של אילו שקרו גנאי עבורה .

אני זוכר היטב את היום שמירי ומשפחתה באו לבלוק שלנו . כזיכרון רחוק הנגלה למול עיני , משאית גדולה פרקה רהיטים בפתח הבניין . ילדה יפה קרבה אלי הושיטה את ידה לידי וצחקה . יחד שחקנו בחצר , יחד קטפנו אצטרובלים מהעץ . יחד הבטנו זה בזו .אני דברתי המון , מירי רק קצת . מדי יום בדיוק בשעה שתיים אימא הייתה קוראת "ילדים הביתה צהריים ".

 אז נפרדים ההינו לשעתיים ארוכות , שעתיים בם יכולתי כבר לחוש געגוע אליה. בשעה ארבע בדיוק שוב שחקנו יחד בחצר שליד הבניין  .

בבית הספר הצטיינה בלימודים , היה לה מין כתב כזה עגול נקי ומסודר . לא היה מורה שלא אהב אותה . מנומסת , אדיבה , שתקנית , לעולם לא הפריעה , לעולם לא עלבה באיש . רק הבדידות הזו שלה , הבדידות שככול שעברו השנים כך מלאה בה את עצמה , עד מחנק . אני חושב שזה היה בערך לקראת כיתה יוד , זמן הפכה אישה צעירה ויפה . היא כמעט הפסיקה לדבר כלל , אפילו איתי . השתיקה שלה רעמה , פעמים רבות ניגשתי אליה דברתי לליבה . אך היא שתקה ולא השיבה . לי נראה נכון להיום שפשוט הייתי מאוהב , מאוהב במירי עד הגג . לכן נכון כולי להלחם בעבורה לפרוץ את השתיקה .

מסיבת הגיוס שלי נערכה בפאב ענק . כול החברה היו שם, בעצם מי לא . כמויות אין סופיות של אלכוהול נלגמו לתוך גופי . נלהב ומוכן בכול מעודי לקום וללכת למלה את חובתי . ידעתי היטב כי לבטח אשרת ביחידת שדה קדמית . ידעתי זאת , לכן רציתי לפחות רגע לפני לומר לה דבר מה . כול הערב שתיתי לשוכרה. חיכיתי לה , חיכיתי כי תגיע . רציתי לראות את פניה , לפני שאני מתגייס . רציתי לדבר איתה רק עוד פעם אחת לפני . השעון נראה לי במעורטל מציע כי השעה כבר 3 לפנות בוקר . הפאב מתרוקן והולך , עוד מספר שעות אני בבקו"ם, חייל . אני לא מתגייס לפני שאני מדבר איתה קבעתי לעצמי , וצעדיי מתפתלים לכיוון הבניין . פניה ההמומות , המתעוררות מול ההמולה שהקמתי בבניין חרוטות מולי . לחשתי לה "אני אוהב אותך" ואולי לראשונה בחיי חשתי כך  . נדמה לי שהיא אמרה שהיא גם .

"קשה באימונים קל בקרב" היה חוזר ומשנן המפקד באוזננו זמן האימונים הקשה . האמת , זה באמת לא היה נורה . האמת , כי יכולתי לחצות ברגלי מאות קילומטרים . יכולתי לשאת על גבי אלפי קילוגרמים . מירי , מירי שלי הייתה בראשי, לחשה לי . נתנה לי כוח להמשיך . הגוף איננו, רק המחשבה , צעד , ועוד צעד .מטר , ועוד מטר . גבעה , ועוד גבעה . הכול נראה לי כאילו איננו , שום דבר, רק דמותה נשקפה מול עיני . 

השנים חלפו , עוד יום ועוד יום כבר עשרים שנה מאז שמירי הגיע לבניין . מאז ששחקנו שם ואספנו אצטרובלים . מדי בוקר נפגשנו בחדר המדרגות אני ומירי . הבטנו אחד בשני בשתיקה . מירי הלכה ושקעה הלכה ודעכה . מראה נראה אומלל כול כך . ניסיתי לא פעם לדבר איתה לדבר לליבה . אך מירי שתקה , שתיקה כואבת ונחרצת, שתיקה הורסת וכואבת . נראה היה לי תמיד כי זה יחלוף , שזו סתם תמונה עגומה והפנים הללו היצוקות בשורשי ליבי ישובו ויחייכו אלי . שמעתי כי מצאה איזו עבודה , באיזה זמן  . נסעתי לשם, רציתי להיכנס לצעוק, לצרוח אליה . הגעתי למפעל שיקום, שם היא עבדה, חזרתי על צעדיי  . מירי גוועה . מירי נעלמה ממש מול עיניי .

לא התחתנתי מעולם לא אהבתי אחרת . יום , יום לאחר העבודה עליתי לקו חמש נסעתי עד למעון החוסים , מירי אושפזה שם . היא כבר לא קישרה שום דבר , היא לא אמרה דבר . סתם שכבה , שכבה ולא אמרה מילה . ליטפתי את פניה , סירקתי שערה , דברתי לליבה . נראה היה כי כבר איש לא חפץ בה, נראה היה כאילו הינה לא אחר מעוד סתם חפץ המיותר בעולם , היא נעלמה לתוך עצמה .

ליל חורף קר , גשם יורד . אני אוחז סכין מגואלת דם הנוטף על ידי על בגדי . עיני קרות בוהות , מחפשות . ילדה יפה מחייכת אלי , אוחזת בידי . שוב ושוב , מכה , מכה . חיוך עצור מבשר את הבוקר שלי , מירי מרים אהובתי . עוד מכה עוד מכה . 

האזיקים מונחים על ידי , חיוך מתוק מלווה אותי , חיוך עדין, אוהב ורך .

היכל בית המשפט ענק, בודד, לבדי מלווה בשוטר צעיר צועד בין כותלי מקור הצדק . צדק האמת הבלתי מעורער . צדק עבור כולם, אבל לא לה, לא למירי שלי, עבורה זה כבר היה מאוחר . 

  כבוד השופט הרצין פניו הביט אלי ושואל

 "אתה מודה?"

 אני מהנהן בראשי .

"אתה הייתי שפוי בזמן הזה?" 

שוב אני מהנהן בראשי .

"אתה מבין מה עשית?"

עיני מביטות סביבי מביטות באולם בית המשפט, בשופט , בשוטר , באזיקים שעל ידי בקהל , כן במירי שלי שמחייכת אליי . מחייכת חיוך נהדר .

" אני רצחתי את האדם שרצח את מירי , רצח אותה כול יום לאט . רצח אותה כי יחל. ניצל את תמימותה , את התלות של אימא של מירי בו ושל מירי עצמה. חמד את התמים מכול, את היפה מכול, את כול שאוהב . חמד את גופה, חמד את חייה, רצח אותה אבל לאט ".

" אתה מבין מה אתה אומר?"

"אתה מבין מה אתה אומר?"

"אתה מבין מה אתה אומר ?"

זה כבר לא משנה דבר, אני כאן, אני איתך, אני אוהב אותך, אוהב אותך .