דרך הייסורים היא בחרה .דרך הכאב שאין בו עונג כי עוצר הוא בחובו תלאות עד אין קץ. העיניים הללו , דמעות הן ידעו כמפל החורט מליחות לאובדן .שמים תכולים ריצדו מאחור, שמש חיממה את הולכי הבטל מול נופי הים העצום . נסתרות הן דרכו , נסתרות עד כי מבלי דעת הכתה בעצמה ללא רחם .זעם עצור עומד לבשר בכורה , ואיננה יודעת לאן .זעם שחלחל הוא זמן הרבה וביקש להיוולד לאוויר העולם .
צעדיה נוקשים על מרבד האספלט שפולט הוא חומו ביום קיץ בהיר . צעדים ההולכים וגוברים מחפשים תבונות במרחב שנמוגו . דעת ביקשה , נחלה לעוון , מתרפסת בעיניה למול עונג חולף .אין בכורות לתאוות, נעלמים הן מתוך הרגש. אין שכר לחרון אף, עתיד הוא לכליה במרבד הזמן העובר בטל בטבעיות עולמית , במחזור החיים שטופח מערומיו מול עינה .
מזמן לזמן הביטה באור , ראתה נפתולי דרך ריחנים השולחים קרנן למול המרחב ההזוי מבין תשוקותיה . מזמן לזמן חרטה בנפשה עונג עצור שהינו מטרד .עודנה שמה פעמיה בין ענווה לבין תשוקות חבויות מטעמי קדם , עודנה זונחת עונג נדרש בעבור צופן הנפש בעבור צינת המילה .
רעד הלם צעדים נגררים , זקיפות קומה מגושמת צובעת פנים בצבעי מלחמה . ידע היא היטב את אשר ביקש ליבה, ידע היא היטב לאן רגליה נשאו את גופה . באין חשק מופגן לבשה את בגדיה לבוקרו של יום .באין חשק מופגן עזבה את ביתה . מבעד לעיניה הסגורות ראתה את פניו והרי נמקים המה למול כעסה והרי חתכים כהים כיסו את פניו עד דם . אין בה עוד צער, אין בה עוד ולו שמץ של אהדה . ידעה היטב את אשר ביקש ליבה, ידעה היטב כי יותר מכול ביקשה את תאוות הנקם . אותה תאווה ששנים הרבה חבויה הייתה תחת מעטה הפנים הצבועות אור וחיוך מאולץ .
מול קרני השמש ההולמות פסעה בדרך אדם בלתי פוסקת, שם מצאה מסלול מבעד כעסי ביטנה . היטב ידע את אשר ביקש ליבה וממענת להביט להישיר מבט למול תבונות הנפש שערס נטף מפשרם . שארית העדנה נגוזה שעת נפש צבע את עולמה . שארית רחמים שנדמו בערוב יום שחרב .
פצע לנפש עולב בה מהדהד שוב ושוב למול ליבה . תהום הבדידות רבצה בה כבשה בכורה . צרור מילים תפלות מפלח את חלל האוויר מנקב אשליה של תמימות , מנפץ תחושת שייכות.
פלט היגוי צורם מותיר סימניו ואינו משולל מוצא . טפח אחר טפח הפשיט את עולמה , טפח מעלים , טפח מחסיר . חורק , מבזה , מנצל , מעביר אשליה . מחלל את התם , מעוות את דעתה .
דרך הייסורים היא בחרה .דרך הכאב שאין בו עונג כי עוצר הוא בחובו תלאות עד אין קץ. העיניים הללו , דמעות הן ידעו כמפל החורט מליחות לאובדן .
