כבר ארבעים שנה, סכין-הכיבוש נעוצה בגבינו;
ארבעים שנה נמשך עוּלוֹ של הכיבוש.
נהרות של דם נשפכו מאז משני צדי-הגֶדֶר;
ארבעים שנה הכל בתהומות-הבהלה נטוש.

מאז יוני 67,
ילדי חברון וּשכם סובלים מתגרת היד המתנחלת,
אשר בדרכם לבית-הספר בהם פוֹגְעָה.
אישה שהוֹלְכִיהָ אל הבאר לשאוב מים,
אין יודעת האם תשוב לביתה.

כבר ארבעים שנה, שני העמים טובעים בביצה ממארת;
קדחת-הכיבוש והַשְחֵת-המידות, אוחזה בהם.
הדם מוסיף וזב כמו מי-גשם;
האוויר רָווּיִ ריח-צחנה מקומם.

אך הטרגדיה הפלסטינית התחילה עוד ב-48!
הכיבוש של 67, הנו המשך לנכבה ולגירוש מאות אלפי אנשים.
הוא לא בא פתאום, מיש מאין;
אלא נוצר מתוך חמדנות הציונים.

מדי שנה ישראל מחרימה קרקעות באלפי דונם;
מדי שנה בשנה השלטון הורס בתים,
בהשאירו משפחות שלמות ללא קורת-גג.
כפרים על כל יושביהם, מנותקים מחשמל ומים;
הסבל והמצוקה אינו פג.

ארבעה עשורים שלמים, הכל מייחלים לדקה של שקט;
הכל שואפים לרגע קט של שלום.
עובד אדמה פלסטיני חולם לעבוד את אדמתו,
ולא לאחוז בנשק;
כך גם פועל ישראלי, אינו חפץ ללחום.

אך ההנהגה הישראלית,
בכל מחיר רוצָה לבל תִכְבֵּה אש-התופת;
בשביל שלטונות-ישראל,
המשך-הכיבוש הוא כמו סם-חיים לרעיון הציוני.
הקץ, לכיבוש! הקץ, לפשע!
מהבוץ הממאיר, את שני העמים להוציא!