מי גשמים ממטיר הבעל,
ואתה את עולמך בקיים בלא פסק.
דינך חורץ את מלכי העולם,
וידך היא השולטת בעננדי הכבוד.
בדבר פיך יהמו השדות,
ותהומות יגעשו מהדי מלאכיך.
המים יפרצו את חומות הארץ,
השוממה מקודש,מרוח ואור.
מצמיח הרים מתוך אדמה,
וערפל אפלולי על פסגות ההרים.
עיניך רואות דרך כל הלבבות,
הנותנים פעימותם רק אליך,קדוש.
די לה לנפשי מבכי קר,
נפשי הסופגת את מעשיו של גופי.
רוצה היא לברוח,אליך למעל,
ללגום מעט מה,מאגם החיים.
צלולה רוחך הנושבת בעולמי,
והמים גם כן משקפים רקיעים.
וכוכב כה גבוה,עם שמש זכה,
משגיחים על אנוש שלא יחטא.
את פירות הקציר כבוסר תגדל,
ותקצור במגלך בבוא האביב.
ותן לנו פלאו של זוהב התפוח,
שנובר בתוכינו כעץ מלבלב.
את פרחי הורד בראת יפים,
כליבו של אדם הפורש את כנפיו.
ועשב הדשא עליו רוכן כעת אני,
חוסה עלי רגש של חמימות אבהית.
ואתה מרצד בעולם,בלא תשומת ליבי,
ונותן אותותיך בכל ערב ויום.
מנשים את גופי בכל בוקר זורח,
וממית את ליבי כשסיים מטרתו.
את כח האהבה הנחלת בראשי,
להבדיל ביניהן מי זאת יפתי.
ואת עצב השכול הבאת בכדי,
שלא תחסרנה אהבות נכזבות.
שתַקנֶנַה לי קצת כאב בבוא עת,
ותסמר את ידיי כשאבכה בלילות.
ואפצח בשירה של כלון וכזב,
אליך רחום,החוסה אלמנות.
בוש וכלימה נתת בעיניי,
בכל רגע ועת הן שורטות בתוכי.
שלא אומר את אשר על ליבי,
שלא אגלה לה את כומס הסוד.
החדרת בי כח לתת מתנה,
את טוהר ידיי,מכוחן אחבק.
אוהב בליבי,ובידיי אחזיק,
שלא יברחו אהוביי אל הקץ.
אבוי לנפשי שדאבה מראוּת עיניי,
אוי לה שסבלה מטומאת החן.
תליון של זכויות עונדת נפשי,
זועקת בסבל מתוׁם הבריאוֹת.
ואני מחזיק בה,שלא תאבד,
מנסה להחליף הכאב בששון.
לאבד את הכלי המשחית את הרגש,
להרוס התליון הענוד על נפשי.
למגר את הצער המפציע בלי קול,
לסלק את השחור שלא ישלוט בליבי.
קורסות עיניי תחת עול אהבתךָ,
עייפות מטוב נתינתך בחיי.
וידיי מאסו אחוז,בכיסוף לנפש,
רוצות הן לחבור אל ליבהּ היתום.
שחמל עלי כמותךָ,בהיותי בבאר שחת,
ואהב בעֹז ללא פחד הפֶגַע.
