הדמעות זולגות וזולגות, מפכפכות מתוכי. בכי חנוק.
זרמים של מים בחוץ שוטפים את זרם מימי הפנימי. לשטוף.
הלוואי והייתי יכולה רק לשטוף את הזיכרונות הללו של הימים הכתומים שהפכו לאיי חורבות. הכל מתערער לי וכואב ואני רוצה לחזור הביתה. אני רוצה ללכת לביטחון שלי, לשקט, לעוגן שלי שבו אפשר לחשוב ולהתרגע.
ומה אתם עושים אי-שם??? מה העוגן שלכם??? ההטלתם כבר משען או עדכם מטלטלים בזעף הגלים???
אחים!!!!
כל פעם שאני צריכה את הבית אני נזכרת בכם, צפה ועולה בי תמונתכם- ספונים היטב עד לא מזמן, בטוחים ומאמינים.
לפעמים אני מתגעגעת לתמימות הזאת. לאמונה הבהירה ביותר ששום דבר רע לא יקרה. וקרה.
עכשיו אפילו העוגן שלי כבר לא כל כך יציב ועדיין הוא כל מה שיש לי...
הלוואי והייתי יכולה לתת גם לכם מהעוגן שלי, בואו! ביתי -ביתכם!
אבל לא!
כל אחד צריך למצוא לו עוגן שהוא רק שלו.
דמעות, דמעות,
כל כך הרבה מילים נעצרות בבכי חנוק ולא מהדהדות אליכם.
איכם עכשיו אחים שלי?
מה אתם מרגישים בלי ביטחון של בית?
ביטחון שאנחנו, הקטנים, לא מצליחים לפעמים לוותר עליו אפילו בשביל דברים זעירים בחשיבותם.
פתאום צריך לבטוח ,אבל באמת!
ואז לפתע את מגלה כמה את לא סומכת באמת...
מים. זרמים.
זרמים, דמעות.
קול קטן בי רוצה לעצום עיניים ,לשקוע ולשכוח.
אבל, האמיתי שלי רוצה רק לזכור-
לזכור לבטוח!
לזכור להשתנות!
לזכור לכאוב!
זה גם משהו שנשכח מהלבבות מרוב צלקות של כאב.
