ואני, בעת שתקע קול השופר
מתוך הקלרינט- נרעדתי.
כאשר אבדתי- עבדתי.
בשלהוב הניגון,
בהתעלות הריקוד
בכיווצי התפילה
בריכוז הלימוד.
כל חיי
צורבת בתוכי את השילוב הזה,
והוא כמשא העול וכשמחת המתנה---
אותיות אש שחורה
על גבי קלף של אש לבנה.
אוי ואבוי לי, מה זה פה?
בהתחשב בעובדה שאני לא זוכר שום דבר מלפני גיל 16 ואפילו 18 כבר די מאובק, החלטתי שאת משקרת.
לא כותבים ככה, לא חושבים ככה, לא מלאים ככה ולא חכמים ככה לפני עשרים ומשהו. נקודה.
:)
אלול מתבייש בשם כל המזדקנים שנזכרו פתאום לכתוב.
[ליצירה]
אוי ואבוי לי, מה זה פה?
בהתחשב בעובדה שאני לא זוכר שום דבר מלפני גיל 16 ואפילו 18 כבר די מאובק, החלטתי שאת משקרת.
לא כותבים ככה, לא חושבים ככה, לא מלאים ככה ולא חכמים ככה לפני עשרים ומשהו. נקודה.
:)
אלול מתבייש בשם כל המזדקנים שנזכרו פתאום לכתוב.
[ליצירה]
...
היי, מוכת ירח--
אני מסכימה שההערה של לותנת לא היתה עמוסה בטאקט, אבל עדיין... כשאת מפרסמת יצירות אינטימיות במקום ציבורי, את צריכה לצפות גם לתגובות מעין אלה.
ככה זה כשנחשפים.
לגבי היצירה עצמה... קשה לי להגיב על זה. אבל מאוד כאב לי לקרוא.
[ליצירה]
..
אכן.
אוני כבר מזמן חושבת שהאתר הזה צריך לעשות חשבון-נפש רציני.
ושצריך הפוך אותו לאתר הרבה יותר אליטיסטי וסלקטיבי. מה לעשות, רק ככה הוא יהפוך (יחזור להיות..) איכותי. ואם זה אומר שלא יאשרו גם יצירות שלי, אני מוכנה לקבל את זה.
תגובות