ואני, בעת שתקע קול השופר
מתוך הקלרינט- נרעדתי.
כאשר אבדתי- עבדתי.
בשלהוב הניגון,
בהתעלות הריקוד
בכיווצי התפילה
בריכוז הלימוד.
כל חיי
צורבת בתוכי את השילוב הזה,
והוא כמשא העול וכשמחת המתנה---
אותיות אש שחורה
על גבי קלף של אש לבנה.
אוי ואבוי לי, מה זה פה?
בהתחשב בעובדה שאני לא זוכר שום דבר מלפני גיל 16 ואפילו 18 כבר די מאובק, החלטתי שאת משקרת.
לא כותבים ככה, לא חושבים ככה, לא מלאים ככה ולא חכמים ככה לפני עשרים ומשהו. נקודה.
:)
אלול מתבייש בשם כל המזדקנים שנזכרו פתאום לכתוב.
[ליצירה]
אוי ואבוי לי, מה זה פה?
בהתחשב בעובדה שאני לא זוכר שום דבר מלפני גיל 16 ואפילו 18 כבר די מאובק, החלטתי שאת משקרת.
לא כותבים ככה, לא חושבים ככה, לא מלאים ככה ולא חכמים ככה לפני עשרים ומשהו. נקודה.
:)
אלול מתבייש בשם כל המזדקנים שנזכרו פתאום לכתוב.
[ליצירה]
...
זה טוב מאוד.
איך כל אחד רואה את הדברים רק מתוך נקודת המבט שלו ולא מנסה להיכנס לעיניים של האחר..
מקווה שאם יש לך חברים שישארו בישיבה אחרי שתתגייס זה לא יקרה לכם.. (:
[ליצירה]
...
סליחה, אבל זאת באמת קצת חוצפה... (:
זה השיר שלי...
ומבחינתי - *כך* הוא צריך להסתיים.
ואלה שורות משמעותיות בשבילי...
[חוצמזה שאם אני אשתמש במילה "נבו" בשיר שלי, אני ארגיש כמו רחל המשוררת. לא שיש רע בלהרגיש כמוה, אבל אני לא כמוה...]
תגובות