ואני, בעת שתקע קול השופר
מתוך הקלרינט- נרעדתי.
כאשר אבדתי- עבדתי.
בשלהוב הניגון,
בהתעלות הריקוד
בכיווצי התפילה
בריכוז הלימוד.
כל חיי
צורבת בתוכי את השילוב הזה,
והוא כמשא העול וכשמחת המתנה---
אותיות אש שחורה
על גבי קלף של אש לבנה.
אוי ואבוי לי, מה זה פה?
בהתחשב בעובדה שאני לא זוכר שום דבר מלפני גיל 16 ואפילו 18 כבר די מאובק, החלטתי שאת משקרת.
לא כותבים ככה, לא חושבים ככה, לא מלאים ככה ולא חכמים ככה לפני עשרים ומשהו. נקודה.
:)
אלול מתבייש בשם כל המזדקנים שנזכרו פתאום לכתוב.
[ליצירה]
אוי ואבוי לי, מה זה פה?
בהתחשב בעובדה שאני לא זוכר שום דבר מלפני גיל 16 ואפילו 18 כבר די מאובק, החלטתי שאת משקרת.
לא כותבים ככה, לא חושבים ככה, לא מלאים ככה ולא חכמים ככה לפני עשרים ומשהו. נקודה.
:)
אלול מתבייש בשם כל המזדקנים שנזכרו פתאום לכתוב.
[ליצירה]
...
פופקורן זה מגעיל,
במסיבות-פיג'מות-לבנות-בלבד אוכלים שוקולד.
ומצטערת שלא הצעתי לך חיבוק, פשוט היד כואבת לי ממש.
---
כן.. "אחזתיו ולא ארפנו", זאת אחת הבעיות של העם הנשי.
[ליצירה]
...
מישי, את משוּ.
(או בקיצור- מה שהיא אמרה..).
אגב, רעות ומילון-- הדגש בשיר הוא בהחלט לא בבית הראשון. טוב לי באפיק המוגדר, אני לא רואה צורך לשנות, פשוט כי ככה טוב לי. השיטפון הוא דבר מדהים-- כשהוא חד פעמי. שיטפון תמידי, זה כבר לא עונג אלא הרס. או קהות.
[ליצירה]
...
חמוד מאוד הרעיון,
אבל איכשהו מתפספס קצת.
הסיפור "רץ" מידי, העלילה מתקדמת מהר ממשפט למשפט וקצת לא מאפשרת לקורא לעכל.
עוד תיאורים, או ציטוטים (במקום לכתוב "הוא אמר", תכתבי את הציטוט עצמו) היו יכולים להוסיף.
תגובות