ואני, בעת שתקע קול השופר
מתוך הקלרינט- נרעדתי.
כאשר אבדתי- עבדתי.
בשלהוב הניגון,
בהתעלות הריקוד
בכיווצי התפילה
בריכוז הלימוד.
כל חיי
צורבת בתוכי את השילוב הזה,
והוא כמשא העול וכשמחת המתנה---
אותיות אש שחורה
על גבי קלף של אש לבנה.
אוי ואבוי לי, מה זה פה?
בהתחשב בעובדה שאני לא זוכר שום דבר מלפני גיל 16 ואפילו 18 כבר די מאובק, החלטתי שאת משקרת.
לא כותבים ככה, לא חושבים ככה, לא מלאים ככה ולא חכמים ככה לפני עשרים ומשהו. נקודה.
:)
אלול מתבייש בשם כל המזדקנים שנזכרו פתאום לכתוב.
[ליצירה]
אוי ואבוי לי, מה זה פה?
בהתחשב בעובדה שאני לא זוכר שום דבר מלפני גיל 16 ואפילו 18 כבר די מאובק, החלטתי שאת משקרת.
לא כותבים ככה, לא חושבים ככה, לא מלאים ככה ולא חכמים ככה לפני עשרים ומשהו. נקודה.
:)
אלול מתבייש בשם כל המזדקנים שנזכרו פתאום לכתוב.
[ליצירה]
...
בהחלט כתוב מצויין, כמו שכתב כתב החתלתול.
המסר קצת הפריע לי.
קודם כל, יש הבדל בין לא לחיות בדליחות לבין שמחה.
וגם-
"כי אפשר לקבל כל פִּגְעֵי הַתֵּבֵל
מֵרְעִידַת אֲדָמָה עד תְּקִיפַת מְחַבֵּל
בְּאַחַת לא יוּכְלוּ הם לָגַעַת לְךָ-
אם תַּשְׂכִּיל וְתַחְכִּים רַק לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה"
אם ככה, אני מעדיפה שלא להיות רק בשמחה.
עדיין מעוניינת שדברים ייגעו לי, ולא שאוכל לעבור על פניהם באפאטיות כשחיוך מרוח על שפתיי..
תגובות