ואני, בעת שתקע קול השופר
מתוך הקלרינט- נרעדתי.
כאשר אבדתי- עבדתי.
בשלהוב הניגון,
בהתעלות הריקוד
בכיווצי התפילה
בריכוז הלימוד.
כל חיי
צורבת בתוכי את השילוב הזה,
והוא כמשא העול וכשמחת המתנה---
אותיות אש שחורה
על גבי קלף של אש לבנה.
אוי ואבוי לי, מה זה פה?
בהתחשב בעובדה שאני לא זוכר שום דבר מלפני גיל 16 ואפילו 18 כבר די מאובק, החלטתי שאת משקרת.
לא כותבים ככה, לא חושבים ככה, לא מלאים ככה ולא חכמים ככה לפני עשרים ומשהו. נקודה.
:)
אלול מתבייש בשם כל המזדקנים שנזכרו פתאום לכתוב.
[ליצירה]
אוי ואבוי לי, מה זה פה?
בהתחשב בעובדה שאני לא זוכר שום דבר מלפני גיל 16 ואפילו 18 כבר די מאובק, החלטתי שאת משקרת.
לא כותבים ככה, לא חושבים ככה, לא מלאים ככה ולא חכמים ככה לפני עשרים ומשהו. נקודה.
:)
אלול מתבייש בשם כל המזדקנים שנזכרו פתאום לכתוב.
[ליצירה]
..
והערה עניינית, לגבי הויכוח על ציון המקורות בסוף.
האמת היא שגם אני ראיתי בזה איזשהו טעם לפגם. יש עניין מסויים בלהעתיק מקור אחד, או אפילו שניים, בתחילת או בסוף היצירה (להעתיק אותם כלשונם, הכוונה, בצירוף המקור)- וזה דבר שהרבה יוצרים כאן משתמשים בו, ובעיני יכול בהחלט "לשדרג" את היצירה, ולתת נקודת מבט נוספת הן על היצירה והן על המקור. (לדוגמה, בסיפור של יאיר שגיא, נו, שכחתי את השם- על הבחורה שמתחתנת..).
אבל רשימה בבליוגרפית של מראי מקומות בסוף היצירה, בעיני זה רק מוריד מהערך. אם יש לך מקור עיקרי אחד שיכול לשפוך אור על היצירה, תעתיקי אותו בסוף, בפונט קטן. ברגע שזה נהיה יותר ממקור או שניים, שכל אחד מהם מכוון רק לקטע מסויים ביצירה ולא לכולה- אין טעם לכתוב אותם, לדעתי. לא חסרים לנו סופרים ומשוררים שהשתמשו המון בשיבוצים ופראפרזות על מקורותינו, והנה, לא ראית את עגנון למשל מוסיף רשימה בבליוגרפית בסוף סיפור שלו.
--
לגבי הסיפור עצמו.
התחלת יפה מאוד. נשאבתי לסיפור.
ההמשך איכשהו התבלבל והתעמעם עד שהיה קשה מאוד לעקוב העלילה ואחרי מה שרצית לומר, ונהפך קצת למישמש של תיאורים. בעיני הסוף מנסה לנסוק לגבהים, אבל מאבד את הקוראים בדרך.. לפעמים דווקא מילים פשוטות, תיאורים יום-יומיים, יכולים לסיים סיפור כזה בצורה שתסגור את כל הקצוות שפתחת..
--
כתבת סיפור שמתעסק בדברים הגדולים, ומתבסס על רעיונות גדולים, ועל כך כל ההערכה. אבל אני חושבת שרעיונות גדולים עדיף לפעמים להעביר במילים קטנות דווקא. ודווקא בגלל שאני מעריכה אותך ככותבת, אני חושבת שאת יכולה לעשות את זה, וטוב יותר. לדעתי שווה לעשות לסיפור עריכה מחודשת, כי יש לו בהחלט פוטנציאל.
<ולא רציתי להיות העשירית שתשווה ל"גשרים" של נחום, אבל מהיצירה שלו אפשר ללמוד המון על איך מעבירים רעיונות גדולים במילים קטנות>.
ואל תקחי ללב את הביקורת. ומצד שני, אל תאטמי את עצמך מלשמוע אותה..
בהצלחה!
[ליצירה]
...
הכיף שבנסיונות? לא, אני דווקא לא חושבת ככה.. בעיני פחות נסיונות זה פחות צלקות, ויותר טוב. אבל אם היו נסיונות, וכבר יש צלקת, אפשר גם לנסות לראות מה קיבלנו מזה, ואיך זה עוזר לנו להמשיך.
וצריך לדעת שמה לעשות, רוב האנשים לא מתחתנים עם אהבתם הראשונה. לרובם יש נסיונות כאלה או אחרים, גישושים כאלה או אחרים, לפני זה. וצריך לדעת שבע"ה כשהשלם האמיתי מגיע, הצלקות אולי עדיין קיימות, אבל הן כבר לא אדומות וצורבות. הן דהויות כאלה, עדיין שם אבל דהויות.
לשכנע אותך שיש אהבה אמיתית? לא נראה לי שאפשר לשכנע בזה, אבל כשזה יגיע את תביני. וזה יגיע.
(אגב, לא הייתי ממליצה לשפוט זוגות אחרים מבחוץ. את אף פעם לא יודעת מה יש שם. ומה גרם לפירוק).
[ליצירה]
...
סליחה, אבל זאת באמת קצת חוצפה... (:
זה השיר שלי...
ומבחינתי - *כך* הוא צריך להסתיים.
ואלה שורות משמעותיות בשבילי...
[חוצמזה שאם אני אשתמש במילה "נבו" בשיר שלי, אני ארגיש כמו רחל המשוררת. לא שיש רע בלהרגיש כמוה, אבל אני לא כמוה...]
[ליצירה]
...
אני לא מכירה את התמונה המקורית (אבל כן בטוחה למדי שאני מכירה את אחד המתפללים...).
התמונה הזאת עובדת, ועובדת מצויין.
הייתי מוותרת על הצבעים, אתה לא זקוק להם.
לגבי השם- הייתי מסתפקת ב"התנתקות".
וממזי, פוטושופ. זה הכל.
[ליצירה]
...
אני לא הייתי מסוגלת בזמנו לעבוד על תרגילים במתמטיקה בלי להוסיף שלל ציורים לרוב מסביב. אחרת לא הייתי מרגישה בבית..
אה, וגם היה את השלב שמכל אפס הייתי עושה סמיילי מחייך. זה היה נחמד.
אבל עוד יותר נחמד שסיימתי עם מתמטיקה לנצח. ארוע הסטורי זה התרחש בשלהי שנת הלימודים שעברה. אמנם 3 יחידות, אבל 96 סופי, כבוווווווד.
תגובות