כשהיה לך עצוב
והכאב לבדו הזין את נימי נפשך
היית הולכת אל הים
לשאול אותו
איך

ישבת שם לבד
מכונסת בתוך עצמך
ורק ידייך שלך עטפו את גופך

ישבת לבדך
מדברת בלי קול
אל הים
ואולי אל האלוהים הגדול

וכשכבר לא ניתן היה להבחין בין מלח הים למלח דמעותייך
נזכרת כי אמרו לך פעם אוהבייך
בשבריר השניה בו השמש נעלמת בים הכחול"
"אפשר לבקש הכל

ואת חשבת שכל כך מוזר
כי דווקא ברגע בו החושך מתחיל
והיום כבר נגמר
נותנים לך תקווה
לאור
של מחר