שעת דמדומים. כתמים אדמדמים- חומים ממלאים אט אט את חדרה. היא נושכת את קצה העט ומנסה להיזכר. שתי רשימות מונחות מולה-"אנשים שאסור לשכוח".
רשימה אחת מיועדת לה עצמה-רשימת מוזמנים לחתונתה. למרות שחלפו כבר חודשים מאז היה לה בן זוג קבוע. "מחשבה יוצרת מציאות" אמר לה מישהו פעם. אז היא חושבת. אם אמה היתה רואה את הרשימה הזו, היא מחייכת לעצמה, היתה מתמוגגת מאושר וחושבת שהילדה הקטנה שלה מסתירה ממנה משהו. ולרגע עולה בה מעין דחף "להתעלל" קצת באמא היקרה שלה ולהשאיר את הדף גלוי, כאילו בטעות, על השולחן.

הרשימה השניה מיועדת דווקא להוריה. רשימת מוזמנים ללוויה שלה. הפילוסוף לוציוס אנאוס סנקא אמר לתלמידיו: "יש להתכונן למוות כשם שמתכוננים לכל דבר אחר בחיים: כלידה, הורות, ידידות וכד´" אז היא מתכוננת.

היא מתבוננת בשתי הרשימות ומבחינה כי הרשימה השניה ארוכה יותר. כן, היא מגחכת לעצמה, אנשים שרצוי שתשכח ביום חתונתה מופיעים ברשימת המוזמנים ללויה. היא יודעת שאם ידעו- יגיעו. שני הבחורים שאהבה לאהוב. כמה דמעות שהזילה בגללם... אח, היא רוצה לראות אותם בוכים.

פתאום שמה לב שהחשיך. ולא ידעה מי החשיך קודם הבפנים שלה או החדר. מה זה משנה בעצם? חושך עכשיו בשניהם. היא מחליטה לברוח לשינה ומתכרבלת בשמיכה. הדמעות שוב זולגות מעצמן...
 
שקועה כל כך בבדידות שלה שלא שמה לב שדלת חדרה נפתחה. רוני, האחיינית היחידה והמתוקה שלה, קופצת לחיקה. היא ממהרת לנגב את דמעותיה. כמה חיים ושמחה יש בילדה הזו. לראות אותה עושה לה טוב בלב. הבפנים שלה מתמלא נקודות זוהרות. "רוני מתוקה! איזה כיף שאת כאן. מה את עושה פה?" "באתי עם אמא" היא מחייכת ומחבקת אותה. "למה את ישנה עכשיו? אפילו לי מרשים להישאר ערה בשעות כאלה".  "אוי רוני שלי" היא עוטפת אותה "עבר עליי יום ארוך" משתפת אותה אך בוררת מילים, בכל זאת, היא עדיין קטנה. החיים כבר ילמדו אותה על עייפות מסוג זה. "אבל עכשיו את פה ואני כבר לא עייפה. בואי תספרי לי קצת מה שלומך, רוני שלי."

מן החדר הסמוך היא שומעת את אחותה הגדולה בוכה. ומבינה, שוב טיפול הפריה שנכשל.  איך מתכוננים למוות כזה, כבוד הפילוסוף סנקא?

היא מוצאת עצמה נאנחת וממהרת להתנתק מהמחשבות הללו ולחזור לילדת החיים הזו שבחיקה.

רוני מחייכת ומספרת סיפורים מצחיקים מהגן. מה היתה נותנת עכשיו כדי לחזור לתמימות הזו של הילדות... מנסה להיזכר ביום ההוא שהתמימות נלקחה ממנה. זה קרה כאשר הייתה בת 23. יש שאומרים שזכתה אם הגיעה לגיל המופלג הזה בעודה תמימה. אך היתה מעדיפה כי תמימותה תדעך לאט ולא תמות במוות פתאומי ואכזרי. דמעה מתחילה לזלוג על לחיה. רוני מסתכלת ונבהלת. "מה קרה? אמרתי משהו מעליב?" "לא יקירה שלי. נזכרתי איך הייתי בגילך ופתאום התגעגעתי לתחושה." "אבל עכשיו את גדולה ומותר לך הכל. לא אומרים לך מה לעשות ומתי לישון. זה לא יותר כיף?"

היא נאנחת. מתי בדיוק הפסיקו לומר לה מה לעשות? זה עדיין לא קרה. פשוט היום זה כבר ל א נאמר מפורשות אך הציפיות ממנה כל כך ברורות. כל כך מלחיצות. כל כך מעייפות.

"זה כיף. אבל זה גם כיף להיות קטנה ושידאגו לך ויטפלו בך, לא?"

איזה שיחות היא מנהלת עם הילדה הזו בת החמש. משתדלת לחייך ולבחור בקפידה את מילותיה. לא לומר דבר שיקח מהילדה הזו את השמחה והאור שיש בה.

לשמחתה, אמה נכנסת לחדר כדי לבדוק מה שלום נכדתה האהובה. רוני קופצת לזרועות סבתה "סבתא. תטפלי בה. היא רוצה להיות קטנה ושידאגו לה" היא מחייכת ונאנחת יחדיו. אמה עושה בדיוק את אותו הדבר. "בואי קטנה שלי" אומרת אמה לרוני. מתי היתה הפעם האחרונה שהיא קראה לי כך? היא חושבת. ושותקת. רוני ואמה יוצאות מהחדר .

שוב היא לבד.

קומי! היא מצווה על עצמה. ניגשת למראה, מסדרת את שיערה ומוחה כל זכר לדמעות.

בזהירות דופקת על דלת החדר הסמוך. "רחלי" היא לוחשת בעדינות. "אני יכולה להיכנס?" היא פותחת את הדלת בהיסוס  ונכנסת. אחותה יושבת בקצה המיטה . דומעת.  היא ניגשת אליה, מתיישבת לידה ומחבקת אותה חיבוק עוטף. "אין לי יותר כוחות לזה" רחלי ממלמלת.
"אולי תעשו קצת הפסקה בנסיונות האלה? לא עושה לך טוב כל הלחץ הזה ובטח שזה משפיע על רוני" היא שואלת בעדינות. "איך נפסיק? את יודעת טוב מאוד שיקי במצב לא טוב. לא ברור לי אם הוא ישרוד את המחלה הארורה הזאת" היא עוצרת רגע לקח נשימה "ואת יודעת שהוא בן יחיד וזה מאוד חשוב לו שיהיהלו בן שימשיך את השושלת". שתיקה. "כבר אין לי כוח לבכות. אני כבר לא יודעת על מה לבכות. על הנסיונות האלה שנכשלים פעם אחר פעם, על זה שבעלי גוסס, שאהפוך לאלמנה. על הבקשה הזו שלו שאין לי לב לסרב לה. להביא עוד ילד. ומה יהיה איתי? הוא חושב על זה לרגע? גם אם זה יצליח. יכול להיות שהוא לא יזכה לרואת את הילד שלו. ואני אצטרך להתמודד עם אובן בעל. ושני ילדים לגדל לבד. ואם בסוף זאת תהיה בת? אז מה?"

"דיברת איתו פעם על המחשבות והרגשות האלה?"

"ניסיתי לרמוז. לא אמרתי מפורשות. אין לי לב לזה. הוא כ"כ סובל מכל הטיפולים האלה והוא עושה מאמצים אדירים כדי להיות שם בשבילי. ואת יודעת כמה אני אוהבת אותו. כמה הוא חשוב לי" רחלי מתייפחת.

הבכי הזה של רחלי קורע לה את הלב. מה אפשר לומר במצב כזה? היא רוצה לומר לה- "תחשבי על עצמך. השושלת לא תיקטע גם אם שם המשפחה לא יעבור בירושה. הרי יש את רוני. היא חלק ממנו. תחשבי על הילדים שלך. את באמת רוצה שהילד שלך יגדל עם התיק הזה? ומה עם רוני, בשבילה יהיו לך כוחות?" אבל היא שותקת. לא רוצה לנקוט עמדה. שלא יאשימו אותה אח"כ...

"אולי תדברי איתו באמת. שיחה גלויה כזו. מהלב. כמו שאת מדברת עכשיו איתי. הוא מקסים יקי שלך ואני בטוחה שהוא יקשיב לך ויבין אותך. הוא בטח לא רוצה שתסתובבי עם התחושות האלה לבד. שתפי אותו. תנסי. מה אכפת לך?"

"לא יודעת. את מבינה, לא רוצה ליפול עליו"

"אבל זה לא ליפול עליו, רחלי. זה לשתף אותו. את יודעת, הרבה פעמים אנחנו בוחרים בשביל אחרים. אל תבחרי בשבילו. כשהוא ידע את כל ההשלכות של הרצון הזה שלו, את ההשפעה של זה עלייך. אולי הוא ירצה לבחור אחרת..."

רחלי ורוני נסעו. הבית שוב שקט. ניגוד גמור לרעש שיש לה בראש.

הרשימות שלה מבצבצות מתחת לכרית. היא מתיישבת לקרוא אותן שוב. בודקת אם יש מישהו ששכחה. שלא יהיה מישהו שיפגע חלילה.

היא חושבת על אחותה. תוהה מה תחליט לעשות.

כמה אנחנו עסוקים בלחשוב על אחרים. היא מהרהרת לעצמה. דואגים לא לשכוח אחרים ושוכחים את עצמנו.

מה שכואב זה שהאחרים לא בהכרח חושבים עלינו.

היא נזכרת בבחור הזה, שאהבה לאהוב. הראשון מבין שניהם. נזכרת ברגע ההוא. של שניהם. הוא וזו שהציג בפניה כ"חברה הכי טובה שלו". במיטה. הרגע הזה שצילק אותה לכל חייה והמית מוות אכזרי כל כך את תמימותה.

יש אנשים שאסור לזכור.