להבה מתפרצת, זרם אדיר, סערה משתוללת משתקפת בעיניים המנסרות כשתי חניתות מלובנות דרך גולגולתך. חודרות, מאיימות. מאתרות את אותה נקודה בראשך המורה לך להשליך עצמך על הקרקע לרגליהן. לקבור את פניך בחול ולהתנצל ברעד. כשני שוטים מונפים, מכים בעצמה וברעש הצלפה חד. ואתה כורע, ממלמל בלחש, חושש להרים את ראשך ולהביט בחרדה בשלמות הגועשת אשר במרכזה זוג עיניים רושפות אש וגיצים ובעלות כוח אינסופי. כוח שמכניע אותך, מכופף בכאב את גבך ואת טיפת הכבוד האחרונה שנותרה לך. ואתה מתמסר. מתמסר לשליטתה המוחלטת עליך ומרכין את ראשך, ירא. משתוקק לספק את הכעס המבעית, משתוקק גם לא לעצרו אלא להמשיך להביט בו. להקשיב בכאב ובערגה לקול מלא העצמה, שפקודותיו הן באותו רגע כל תכליתך.
ובכל מהות שלמותה, אין בה רגע יפה יותר, נורא יותר, מהכעס השורף בשתי עיניה, מהקול הטהור מכל שינוי מכוון הפורץ במיידיות. באימת זעמה, כאשר עיניה מסנוורות כשתי להבות אדירות, היא יותר ממושלמת.
