מהלך אני בשדה,

רואה פרחים רבים.

פרחי ארגמן-דם הלוחמים שנשפך.

קוטף אני את הפרח הזה.

והנה מרבד וורוד-

פרחי הידידות-ורדים.

גם את זה אני קוטף.

הנה כלניות, נוריות,פרגים-

השלושה אדומים-

כאש האהבה.

גם כאן אני לוקח,אחד מכל סוג.

והנה נרקיס, ורד ורקפת לבנים.

כמו הכלות ביום חתונתן, טהורות-לבנות.

גם אותם אני קוטף ומוסיף אל הזר.

מתקדם אני, רואה פרחים כהים-כמעט שחורים.

שחורים-כמו המוות.

ואני לא מוותר עליהם, על אף צבעם, ומוסיף אותם לאגודה המצטברת.

והנה סביונים צהובים בכל פינה, בכל מקום.

כמו המעשים הטובים שבכל אשר נפנה-נמצא אותם.

והם כמובן נכנסים לזר.

ואוסף אני עוד פרחים,סגולים-בכל גוון.

ירוקים גם יש, וכתומים. כמה כחולים,

אשר כל אחד מהם מסמל דבר אחר.

ואף אחד לא חומק ממני,

על אף אחד אני לא מדלג, או מוותר.

כמו בחיים.

שהטוב שזור עם הרע,

המר-עם המתוק,

חמוץ, מלוח,

יפה, מכוער,

בעל ריח נעים, וריח רע.

כולם כולם שזורים יחדיו,

את הכל ימצא מי שמחפש.

לכן כולם שייכים לזר שלי,

לכן איני מדלג על אף אחד. 

(ניסן תשס"ה)