פוסע על החול הקריר,                            

הגלי נוגעים-לא נוגעים ברגליו.                                         

קצף הגלים נראה כקצפת מתוקה.                                     

ופניה עולים מולו,

הפנים המתוקים כדבש.

זרם חמים עובר בגופו לנוכח הזיכרון.

אך כשעובר הזרם, כשנגמר,

נפלטת אנחה מפי הצעיר,

לא, היא לא שלו, לא היתה ולא תהייה.

רחוק מארצו,

על ההר המושלג, הגבוה,

שהטיפוס עליון קשה,

שכל נשימה חותכת בחזה,

הוא נזכר בה,

בעיניה היפות, הכחולות שאפשר לטבוע בהן כבשתי ברכות עמוקות.

הוא נזכר בכל הפעמים שהביט כמה אליה,

ואנחה נפלטת מפיו.

היא לא שלו, לא היתה ולא תהיה.

במדבר הלוהט,

שאדמתו סדוקה,

רואה אותה כושלת מולו.

שערה הארוך, השופע, מלא חול,

בעיניה פשטה אדמומית.

והוא-כלא מאמין,

ניגש אליה בצעדים מהססים.

והיא כושלת אליו

עיניה מתחננות שיעזור לה-

שלא תיפול.

והוא מושיט ידיו ומחבקה,

אוסף אותה אליו.

משהו כעין אנחת רווחה נפלטת מפיו.

היא לא היתה שלו-אבל כעת היא כן.

שייכת לו עכשיו לתמיד.

יד ביד הם הולכים להקים את ביתם,

יד ביד מגדלים ילדיהם,

בשעה קשה כשנגמר הכוח,

מושיטים את היד-ועוזרים.

יד ביד עושים הכל,

יד ביד חוגגים בחתונות ילדיהם,

יד ביד מבקרים נכדים.

יד ביד מזדקנים-

בבית לבן כשלג,

מוקף דשא, עצים, פרחים.

והם לא ימותו יד ביד,

הם לא ימותו כלל.

כי חייהם כאן-

הם כגן עדן.

חייהם כאן הם גן עדן.

(ניסן תשס"ה)