גדלתי בבית,

בית חם,

עם אבא מקשיב,

לכל צרותינו,

מעודד,מנחם.

אמא אוהבת,

המחבקת כשכואב.

אח נפלא שאין כמותו,

מוכן להושיט יד לעזרה בכל רגע נתון.

כן,בית נפלא.

בשבתות יצאנו אל הגינה.

ירוק,ירוק לאן שתסתכל.

דשא,עצים,מרחבים.

כן,זה הבית האוהב שלי.

בעצם,היה.

היה-

מילה קשה,

הכוללת מלחמה,מחלה.

ורק אני נותרתי.

רק אני לבד.

אך משפחתי,

עד הרגע האחרון דאגו לי.

אחי-ברגעיו האחרונים ניגן למעני.

אמי עד השנייה הקובעת,

חיבקה אותי חזק,מביטה בעיניים אוהבות.

 ואבי?

רק סיפורים מחבריו.

כי ברגעיו האחרונים היה רחוק מאיתנו.

ונותרתי לבד?!

לא,

נשארו לי זיכרונות-

אמי הלכה אמרה לי-

תזכור.

אחי אמר-

תזכור.

צוואתו  של אבי-

תזכור.

זכרתי. ואיני לבד.

(ניסן תשס"ה)