(10/09/06)

משל הלטאה/ שירה

ככה זה הלטאה,

כשתולשים לה ת'זנב,

ככה זה הלטאה,

גם כשהיא נשברת-

מן הכאב היא מתרוממת, משתקמת.

מצמיחה זנב חדש,

שמשפר את המרגש.

ככה זה כשלטאה נשברת,

ככה זה כשחותכים לה ת'זנב.

וזה כואב, בזנב צורב,

אך הוא מצמיח את עצמו,

ומרפא את כאבו,

ואחרי הכל- גם זה עובר,

אולי לא כ"כ מהר, אבל עובר.

כי ככה זה כשלטאה,

ככה כשחותכים לה ת'זנב,

לא מביטה דקה אחורה-

ממשיכה ישר קדימה,

מצמיחה לה עוד זנב.

וזה נראה לכם פשוט-

אבל זה כל כך כואב עכשיו.

ואף אחד לא מבין ולא יודע,

היא ממשיכה, הלטאה, לחיות,

אבל זה כל כך פוגע.

לקחת חלק מתוכה,

גנבת, שדדת את כבודה,

ובמקום להילחם,

היא מוצאת פינה עכשיו,

בוכה במר ליבה

ומצמיחה לה עוד זנב.

נ.ב.:

נכתב בעקבות תאוריית הלטאה שלי ושל אריק!

אריק, לטאה שלי...אוהבתותך!!!

תמיד כאן בשבילך...שירה.