אילו יכולתי לגעת בשמש,

הייתי נכבה מחום אהבתה.

אם הייתי יכול הכוכבים לקטוף,

הייתי בוכה כל לילה במיטה.

לא יהיה לי עוזר, משגיח מעל,

לא אוכל לִצפות בעוד חביב שנפל.

אם את ענני הגשם הייתי מוריד,

הדמעות בעולם ייגמרו לעתיד.

ואם את קרני החמה הטובות,

היה חושך מוחלט לדורי דורות.

והזמיר הקטן, היושב על העץ,

את יומי מחמם, ובליבי מעקצץ.

את פרחי הבר אם הייתי תולש,

הרוע והשחור, בליבי ישתלט.

ואם את חורשות האורנים אכבה,

נפשי תתאכזב, ומראשי תתחבא.

ואגמים, נהרות, ונחלים זחוחים,

בלעדיהם לא אוכל את חיי להשלים.

הדשא הירוק,הנוצץ מיורה,

המריח כשחר, שמשקים ועולה.

והכי חשוב, אותה, יפתי,

כשהיא לא כאן, כל אלה, לא קרובים לנשמתי.

אוריד אותה עם ירח לבן,

ושערה יגלוש, וידמה לגן,

לגן הורדים בו ישבתי אני,

וחיכיתי רק לך, שתבואי איתי,

ותראי לי הדרך אל הלבנה הרחוקה.

בשקט לחשי לי שלא יתגלה,

משאלת ליבי על הורד חקוקה...