אני מתמכר לעיתים לטיפה המרה.
ללטיפה, למראה.
מתבקבק לאיטי בזכוכית שבירה
מתמלא, מתרוקן,
כמו שעון חול בג'יירוסקופ איטי.
מתהפך ומסתחרר
עד שהאדמה הופכת שמיים, ושמיים לרגליי
כבר איבדתי את עצמי, לדעת,
אותך.
כבר מצאתי את עצמי, ביער,
בסבך.
רועד אל מול האורות.
רוקד יחף בין שברי זכוכיות.
אותן זכוכיות בהן התייצגתי
לפני כמה שורות, דקות, לגימות.
אני כבר קפאתי בתנועה, ואת?
מצאת כבר את האושר שאת טוענת לבקש?
האם אין בך כזב?
את מי שאת?
(סליחה השתכרתי)
תגובות