לא יכלו למצוא שניים שונים מאיתנו. ובעצם - מה חשב לעצמו אותו אחד שהפגיש בינינו? מה חשב כשחיבר אותנו יחד מבלי יכולת להפרד? יחד יומם ולילה, לישון יחד, להתקלח יחד, לרקוד, לשחוק ולהתעצב.
מה חשב לעצמו כשהפגיש אותי, דע-אל, השכלי, הקר – אני שכבר איבדתי את זיק להט החיים הפשוטים, את ההתלהבות הפשוטה מהדברים הקטנים, שמחפש את המשמעות העמוקה והמורכבת, את הסיבוך, את הפיתרון השונה, המיוחד - מה חשב כשהפגיש אותי עם גיל.
וגיל – כל גילוי של סתם מילא את ליבו שמחה. כל אותם הדברים השגרתיים שכבר התעלמנו מקיומם.
"שמש!" קרא, וחיוך האיר את פניו. היינו שוכבים לעת ערב פרקדן על הדשא, וגיל היה קורא - "חושך!" וממשיך - "שמים!" "כוכבים!". גיל הסתכל אחור הביט וקרא – "הפוך!". ואני? אני הייתי משיבו – "עולם הפוך ראית?" - והמשכתי ביני לבין עצמי – "עליונים למטה ותחתונים למעלה"?
וכך ניהלתי עימו דיונים פילוסופיים – כלומר אני עם עצמי – וגיל משיב מה שמשיב.
כשהגענו לכותל גיל שאלני –
"'תְּפַּלֵל?" ואני השבתיו לחיוב. גיל עשה עצמו מתנדנד כשאר הסובבים, ולאחר רגעים שאל שוב – "'תְּפַּלֵל לאלוהי-ם?". משעניתיו שב גיל להתנדנד ואחר רגעים שב ושאל – "מי זה אלוהי-ם?" ועוד אני מחשב מה שאענה לו, המשיך ושאל – "חבר שלך"?
"לא" אמרתי, "אבל הוא אוהב את כולנו".
"והוא יפסיק את ההתקפים?" שאל גיל, בערגה כי ימצא מזור להתקפי מחלת הנפילה בה לקה.
ואני לא ידעתי מה להשיב לו (ופטרתי את עצמי ב-"בעזרת ה'") ואף לא ידעתי מה עלה בליבו כשהפגיש בינינו. כל שעשיתי הוא להסתכל מהצד ולרשום את הדברים בפנקס.
