היא אמרה להם, חושפת את רגשותיה:

"אני יכולה להיות טובה, אתם רק לא נותנים לי.

אתם מתייחסים אלי כאילו שאני אויר,

בעצם, זה בכלל לא להתייחס"

קולה נחנק בדמעות.

העומדים מנגד, לא העזו להתקרב,

לנחם לאחר שפגעו.

לא, זה לא היה באפשרותם.

להפוך את עורם, כל כך מהר,

אף אחד לא הרגיש שזה אפשרי.

ילד בפינה חשב בליבו:

"אני מעריך אותה, למה לא הושטתי לה יד?"

הוא יסר את עצמו, רצה להושיט את ידו ללטפה,

אך היד-כמאובנת.

לקרוא לה רצה, אך גרונו נדם.

לאט קרב אליה, אומר לה:

"אל תבכי"

היא מרימה אליו עיניים רטובות.

"תודה" היא לוחשת.

ידו סביב כתפיה מתהדקת.

"לנחם" הוא אומר בליבו "לעזור".

האחרים רואים את מעשהו, גם ליבותיהם מפשירים.

צועדים צעד אחד, ועוצרים.

לא, יותר מזה עדיין אי אפשר.

אך הילד הקטן מהפינה מרים עיניים האומרות:

"אל תתייאשו, גם לי היה קשה."

הם מרימים רגלים בקושי-אך בכל זאת מתקרבים.

ידיהם מתרוממות, ללטפה.

הם חצו את ההר-הם הגיעו אליה.

"סליחה", הם לוחשים.

המחסום בגרונה משתחרר, הבכי מרעיד את כולה.

היא מרימה עיניים דומעות,

'סלחתי' הן אומרות.

(אדר א' תשס"ה)