נגיחה אחת , בדקה ה110 של גמר המונדיאל , ניפצה את פסל התרבות האירופאית הקרה , החדשה והסובלנית והקימה לתחייה את השדים המכוערים שהאדונים המנופחים בחליפות המפוארות ניסו כל כך להדחיק.
זהו, נגמר המונדיאל . מונדיאל מאכזב. הררים של ציפיות , מימוש עכברי .
מונדיאל שיזכר בתולדות הכדורגל בזכות דקה אחת , מעשה אחד , שלא ממש קשור לכדורגל. מעשה בודד, שכמו כל האירועים המשמעותיים בהיסטוריה הכללית , השפיע ועיצב דווקא תקופת זמן מסויימת לאחר התרחשותו .
איבחת ראש אחת . וכמו בספרות של המאה העשרים – הגיבור עשה את הטרנספרמציה לאנטי גיבור .
זינאדין זידאן, בן המהגרים העני שהפך למלך , הסמל , המופת , נשא על כתפיו הגרומות את כל הנבחרת הצרפתית המזדקנת עד למעמד הגמר , בו הוא אפילו התכבד בכיבוש השער הראשון בבעיטת פנדל חצופה ומקורית .
עד כאן – הכל מוכר , נדוש ודופק כמו קמפיין של אדידס.
עד הנוגרה של הדקה ה110 . (שדרך אגב – היוותה תעתיק כמעט מושלם לנגיחה אחרת , לא פחות מפורסמת שלו , באותו מעמד , שמונה שנים קודם לכן)
והאירוע הזה וההתנהלות התקשורתית סביבו , סיפקו בצורה מושלמת את רגע העומק המשמעותי היחיד של המונדיאל הזה – את הסרת המסכה . את ניתוץ הטוטמים התרבותיים.
שכן , מונדיאל 2006 הוצא , בתכ'לס , כקמפיין אגרסיבי לאירופה החדשה , הפלאסטית , הנאורה , הסובלנית ( טקס הפתיחה , הלוגו – " זמן לעשות חברים " , הדגש הבולט שהושם על הכנסת האורחים הזרים המושלמת ) אבל האקט של זידאן שהוביל להרחקתו , הטראש-טוק מצד השחקן היריב האיטלקי מטראצי שקדם לו ובעיקר הבאאז התקשורתי שאחריו – גרמו לניפוץ הדרמטי של הטוטם הזה.
וכל הריטואלים השבטיים , של אירופה האחרת , החשוכה , שהוחבאו וטושטשו בצורה כל כך אלגנטית פרצו בעוצמה – אם אלו הגזענות המוסווית והאיסלאם הטרוריסטי בגירסה הראשונה לפרובוקאציה של מטראצי שאולי קילל אותו על הרקע הזה , או שמא זוהי השבירות של התא המשפחתי וערכי המשפחה בגירסה השניה של אותה שיחה כשהפעם אימו ואחותו של זיזו מאיישות את התפקידים הראשיים
וככה בעצם , (ובסמיכות מושלמת לשד תדמיתי לא פחות קטן שהשתחרר – פרשת השחיתויות בליגת הכדורגל האיטלקית) כל העולם נחשף למה שמצלמה קטנה קלטה במקרה – המלך הוא קירח. (כמו אירופה החדשה כולה )
