ראשון 01:45 ,בניני האומה י-ם

אבא מוריד אותי מהיונדאי האדומה שלו, מוציאים החוצה את התיקים.

חיבוק אמיץ לאבא, והריטואל החוזר בכל מפגש שלנו בבניני האומה - שמים את התיקים ליד הספסלים והולכים לפגוש את החבר´ה.

באוטובוס קיבלנו הסברים לגבי כל ההליכים של הטיסה, אח"כ נת"בג, דיוטי פרי, כמה צילומים על משטח ההמראה, והיידה למטוס- יצור קטן ולא מפותח במיוחד.

יצאנו ב05:50 (שעון ישראל) הגענו לוורשה ב09:30 (שעון פולין) .

שני 09:30 שדה התעופה בוורשה.

תחושה של מבטים ננעצים בגב, מבטים מנוכרים כאלה, לא מזמינים במיוחד, מבטים משתאים.

.הרגשות שרק שמונים חבר´ה עם תפילין וטליתות בארץ זרה יכולים ליצר.

באותו מקום , לפני חמישים שנה, היחס היה הפוך- אמנם עדיין לא היינו שייכים, אבל לא היה לנו גב של מדינה שלמה שעומדת מאחורינו,לא היה יחס של בני מלכים.

בדיוק במקום בו השפילו את סבא שלי לפני 50 -60 שנה, עובד נקיון פולני חסר-שם מנקה את העקבות שהשארתי מאחורי.

מיד אחרי שדה התעופה - נוסעים לחומת הגטו, בעיקר כדי לראות, להתרשם ולהפנים מראה של בית פולני מכובד מימין חומת תיל באמצע ובנין יהודי מתפורר, מט ליפול משמאל.

וולקאם טו גטו וארשה.

העיר ווארשה עצמה די מפליאה אותי.

.  לצד שטחים רחבים בלי כלום, מזדקרים לך באמצע גורדי שחקים

אין תנועה ערה מדי, אין יותר מדי אנשים, ובין לבין אפשר למצוא הרבה עצים (-צריך לזכור שפולין היא בעצם יער אחד גדול +שכלולים טכנולוגיים), אנדרטות ומונומנטים לזכר השואה.

אבל עדיין, אתה מרגיש שחסר משהו בעיר הזאת

לפי האנשים- שכשאתה מסתכל עליהם טוב, אתה רואה סתם פנים עגולות, חלקות בלי עומק, בלי תוספת רוח. סתם בהמות. רק עם וילות, בגדים יפים ומכוניות אוטומטיות.

הלאה, טלויזיה- מסתבר ש90% הערוצים שם הם פורנוגרפיים. כנ"ל מודעות חוצות.

כנראה שהרבה ערכים ומידות לקחו איתם האבות שלנו שהלכו פה אל מותם.

מגיעים לבית הקברות. הכהנים חוזרים לאוטובוס.

14:00 ביה"כנס נוז´יק ווארשה.

הגענו לביכ"נס נוז´יק- השריד האחרון מכל בתי הכנסת שהיו כאן, מבנה מרשים, שנכנסנו אליו בשירה וריקודים שהפיחו קצת חיים בעיר המושלגת והעצובה הזאת.

  פעם ראשונה שמשהוזז לי קצת בלב ביחס למה שקרה כאן, אבל זה נעלם אחרי 2-3 שניות ומשאיר את הבמה לרגש גאווה על מי שאני, על המקום שממנו באתי, על עצם היותי ישראלי.

אחרי תפילת מנחה חוזרים לאוטובוסים, נוסעים  למסלול הגבורה -מסלול שאף פעם לא היה באמת, אלא משהו שהדור החדש התחיל כהוקרה למנהיגי ומשתתפי מרדי הגטאות.

זה מתחיל באומשלגפלץ - ´כיכר השילוחים´.מכאן הובלו כ א ר ב ע  מ א ו ת  א ל ף יהודים אל מותם במחנות ההשמדה. היה בית חולים ליד, שהאס אס  השתלט עליו והחל לענות בו יהודים, .

המשכנו לצעוד בשלגים בין מצבות למתכנני ומנהיגי מרד הגטאות. בסוף המסלול נמצאת האנדרטה של רפפורט למנהיגי המרד. בתמונה רואים לוחמים. אבל לא לוחמים נכנעים, אלא עם הסנטר שזקור כלפי מעלה, למרות שהם נראים חבולים ופצועים.

- בישראל יש מצבה נוספת של רפפורט, באותו הקשר וענין, אבל עם הרבה יותר מטיבים תורניים (מנורה, ספר תורה וכו´) ניסיתי, ולא הצלחתי להבין למה בישראל הוא יצר משהו דתי יותר.

הלאה, ביהכנ"ס גור, נכנסים רוקדים, עושים טיש עם כמה בקבוקי יין ו-וודקה, עוד נאום חוצב להבות של ראש הישיבה ונסיעה ארוכה למלון DOM TURISITY ממנו אני כותב (הגענו לכאן בשעה 02:30)

  מחשבה- פולין כמדינה, מבחינת משאבים ואוצרות טבע היא על הפנים, כנ"ל מבחינת כלכלה וטכנולוגיה. מדינה מזרח - ארופאית לגיטימית עם כמה נגיעות ארופאיות קלאסיות.

יש אנשים שאומרים שמה שמחזיק את פולין מבחינה כלכלית זה כל מפעל ההנצחה שסובב את השואה. או, במילים ברורות יותר- ההגעה של המשלחות הישראליות.

אז חשבתי לעצמי, ראבאק , מדובר במדינה שהשפילה אותנו לפני ממש קצת זמן ועכשיו היא חיה על חשבוננו?!

אבל הגעתי למסקנה ,שזה בדיוק ההפך.

אנחנו מתעבים את המדינה הזאת, ורוחשים לה בוז

ועצם זה שהיא חיה על אנשים שמשלמים כ"כ הרבה כסף רק בשביל לראות כמה המקום הזה מושחת ורקוב, אין בעצם דבר יותר משפיל ונחות מזה.