זיגי קם ויוצא מהחדר. מסביבו מים גועשים, אדמה חרוכה, אויר הרים צלול כבדולח, אש תמיד. הרחוב אופף אותו כמו אדים על דפנות פעמון הזכוכית שמכסה את פי הגיהינום. הקולות והרעשים ממלאים את ראשו הכבד במין ערב-רב של בלילי צלילים ותבליטי צללים. הכביש שולח לו סיפורים קצרים על מוות מהיר. כל מי שרק רוצה לוקח סכין ומזלג ובוצע ממנו חתיכה. הוא נלעס בפיותיהם של תושבי העיר האבודה, בין שיניהן של נשים בהריון, עצמותיו נשחקות עד דק במקורי הסנוניות, הוא יורד במורד גרונם של דיקטטורים טובי לב ומתעכל במעי הדגים קטועי הראש. הוא הולך/משתרך/מרחף/מתדרדר לכיוון הים. לאחרונה הוא שומע עוד ועוד דיבורים על/של מלחמה. המלחמה מתפשטת מהר כמו שמועה, לאט כמו אמת. הדמויות החדות עד כדי טשטוש, מציירות חידות-ללא-פתרון על פניהן.                                                           המחט חורקת והכל קופא. הוא רואה אושר בדמות צבע, חולף, חומק ונעלם מעבר לפינת הרחוב. הוא מנסה לרדוף אחריו מבלי להרים את רגליו מהקרקע, ומתייאש אחרי השניה הראשונה. להכרתו חודרת הידיעה ששוב האושר נעלם,בפעם השלישית היום. הוא מסתובב וחוזר הביתה. במעלה המדרגות הוא פוגש את הדלת והיא נדחפת במשיכה פנימה.                                                                    זיגי נשאב אל תוך החדר.