לחץ כאן למעבר למאמר המעודכן שלי בבלוג תורה ומדע

לפרשת בלק

 שתום העין

 בפרשתנו אנו קוראים על ניסיונות בלעם לקלל את ישראל. בשני הפעמים הנאומים האחרונים של בלעם מופיע הביטוי: "ונאום הגבר שתום העין" (כד,ג ;כד,טז). נחלקו חכמינו בפירוש הביטוי "שתום העין":

יש שפירשו "שתום" מלשון פתוח (ע"פ לשון המשנה "כדי שישתם ויגב" [ע"ז ה ג]) ויש שפירשו לשון סתום:

א.      אונקלוס פירש מלשון פתוח: "דשפיר חזי", רואה היטב, בעל ראייה חדה.

ב.       רש"י, בתחילת דבריו, פירש: עין פתוחה – עינו נקורה ומוצאת לחוץ וחור שלה נראה פתוח. לאחר מכן מביא את דברי חז"ל, שבלעם היה עיוור בעין אחת, כלומר, שתום העין = סתום העין.

בסוף דבריו, רש"י מיישב הסתירה בין הפירוש האומר שבלעם היה סתום עין לפירוש שהיה פתוח עין, ומסביר, שבלעם היה פתוח עין  - רואה היטב, כמו שפירש אונקלוס, אבל זה שאמר "שתום העין" – ולא שתום העיניים, למדנו, שבלעם היה עיוור בעין אחת. כלומר, היתה לו עין אחת פקוחה ועין אחת סתומה.

   ברצוני להציע פירוש נוסף המיישב את  הסתירה בין הפירוש ש´שתום´ מלשון פתוח לפירוש ש´שתום´ לשון סתום.

להבנת הדברים ברצוני להקדים ולהסביר על עקרון הצמצם המצלמה.

 אם ניקח ריבוע קרטון, וננקב בו במחט נקב זעיר, ונחזיק את הריבוע בסמוך לאחת העיניים, ונסתכל דרך הנקב על הכתב בעיתון / ספר, נראה להפתעתנו, שהכתב ייראה הרבה יותר גדול וברור. מדוע?

חדותה היתרה של התמונה מושגת – כמו במצלמה, תודות להשפעתו המצמצמת של הנקב הזעיר, הבולם את חדירתן של חלק מקרני האור, שעשויות היו לטשטש את התמונה.

ה"לשכה אפילה", או בשמה המקורי "קמרה אובסקורה", היתה כפי הנראה, המצלמה הראשונה, המיתקן הראשון ששימש ליצירת דמות של נוף, או של כל דבר אחר שצפו בו.  היא מורכבת מקופסא סגורה, אפילה, כאשר בחלקה הקדמי יש נקב זעיר. בתוך הקופסא, ממול הנקב, יש נייר חצי-שקוף (נייר שרטוט או ניר פרגמנט) או סרט צילום, עליו ניתן לראות את הדמות. כך בעצם דואגים, שלכל נקודה על פני הנייר יגיעו קרני אור רק ממקום אחד בנוף, דרך הנקב. לפי חוקי הפיסיקה אור העובר דרך נקב קטן יוצר דמות הפוכה ע"ג משטח הניצב לנקב (בהערת אגב יש לציין שגם בעין, התמונה המתקבלת על הרישתית היא הפוכה, והמוח מתרגם והופך את התמונה).

בלעם כשהיה מנסה לקלל את ישראל, היה מסתכל עליהם ממרחק ; למשל, "ויקח בלק את בלעם ראש הפעור הנשקף על פני הישימון... וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל" (כג, כח; כד, ב). כנראה שבלעם היה "סותם", מצמצם את ראיית אחת מעיניו, כדי לכוון למקום בו נמצאים בני ישראל, וכדי לראות את בני ישראל באופן יותר חד. ע"י הסתכלות דרך נקב, או ע"י הסתכלות באמצעות עין אחת, מרחיקים "חלקי-נוף" תפלים, תוך התמקדות במטרה. באופן דומה פירש ה"אור חיים": "...שכל מקום שהיה מסתכל בעיניו היה לוקה [ניזוק], ולכן היה סותם עינו הרעה לבל יזיק".

א"כ שני הפירושים של "שתום העין" מתקיימים: מצד אחד – היה סותם את עינו, ומצד השני, היה רואה יותר טוב (ע"י סתימת אחת מעינו או ע"י ראייה דרך נקב).עכשיו מובן, מדוע דווקא בשני הנאומים האחרונים של בלעם מופיע הביטוי "שתום העין", כי בהם היה צורך לכוון לנקודה מסויימת ב"נוף": "וירא את ישראל" (כד, ג), "וירא את עמלק" (כד, כ), "וירא את הקיני" (כד, כא).