קיר.
עוד קיר. גם הוא שחור, גבוה.
קירות, קירות.
צריך ללכת, להתקדם, אולי לכאן? כאן? עוד קיר. לא.
קדימה. פנייה. ימינה, ואז שמאלה, לפנות, להחליט, להתקע.
אין כיוון, רק ללכת, לפי הקירות. צומת. להחליט. להתקדם.
רק הלב אומר "אל תעצור, תמשיך לחפש. זה חסר כל כך".
צעקה. הדים. מדי פעם אני שומע צעקה, מלווה בהדים מכל עבר. להתקדם, לשם.
קיר.
חייב ללכת, חייב להתקרב, חייב למצוא, חייו...
פנייה.
קיר.
אין דרך, רק קירות.
אני שומע את הצעקות, צעקותי שלי, אי שם, ואני לא יכול להגיע.
צריך להחליט, לפנות כה או כה. הולך.
הצעקות נחלשות, או מתחזקות לפעמים, וההדים בהתאם. אבל תמיד, יש קירות. אף פעם לא קרוב יותר.
מרים ראש אל על, אולי מעל הקירות יש סימן, משהו, כוכב שיראה את הצפון.
הכל שחור, אין כלום. חושך. חושך מוחלט פרוש למעלה. באדישות.
כן? לא? רגע.
מביט למעלה, יש אור. יש איזה מקום, כיוון שמגיע ממנו אור. עמוד של אור אני רואה. מלמעלה? מלמטה? אור. קלוש, אבל אור.
צעקה. ונדמה, שכשיש צעקה מתגבר האור ומסמן ´הנה, הנה כאן´.
ללכת. אי אפשר לעצור או לנוח, רק להגביר את הקצב. אל האור, להשתיק את הצעקה המרה.
לפעמים מתקרב, לפעמים מתרחק. אין ברירה, יש קירות.
יש כיוון, אבל, אולי אם אפנה לכיוון השני אגיע? אולי אם אתרחק אמצא את הדרך להתקרב? אולי. ...
ללכת, להתקע, להמשיך. לעבור קיר אחרי קיר אחרי קיר. אולי כאן כבר הייתי?
להמשיך, ויום אחד, יום אחד, אגיע ואֶרָאה. ואמצא.
מתי...?
