עם בוא הלילה אני
פושט את בגד יומי
ולובש כתונת ליל נושמת
אני חודר אל נעלי הבית
כמו היו יבשה בלב ים סוער.
כבר תם הכוח ,
רגליי כמו כושלות וגופי נשמט על הספה
בחדר האורחים .
אני חדל לכאוב, חדל לאהוב, חדל לשכוח.
הכל נותר במקומו כמו חפצים בדירתו של אדם זקן.
עם בוא הלילה אני
נושם לאט יותר, עצוב יותר.
מאגד בדעתי תווי פנים, רסיסי מילים , שתיקות.
מן הטלוויזיה מרצדים צבעים,
אך אני חש כאילו הכל לובש שחור לבן.
