אלימלך, הידוע בכינוי אלי, חזר מהעבודה עייף ורצוץ מעוד יום מחורבן של הנהלת חשבונות, עבודה כמעט כמו של רואה חשבון רק בלי התהילה, הוא לא אדם של תהילה, כשהוא נכנס הביתה הוא ראה את הבן הקטן שלו שגיא רץ אליו עם כדורגל קטן כמעט כמוהו בין הידיים, העיניים הכחולות של שגיא בהקו וכל מה שהוא אמר זה :" כדורגל, קח אותי לכדורגל, לשחק", הוא ניסה להתחמק בתירוצים  שונים ומשונים, הוא אמר לו שכואב לו הגב, המפציעה מהמלחמה כבר לא מאפשרת ,הוא אמר לו שהוא סתם עייף או שיש משהו חשוב בטלביזיה, אבל שגיא לא השתכנע, הוא כבר ידע שהפציעה מהמלחמה זה סתם סיפור מומצא, היה ברור לו שאם עכשיו הוא ייפול לתירוץ של כאבי הגב הוא יכול לשכוח מהכדורגל לנצח, הוא ידע שבטלביזיה יש עכשיו רק סרטים מצוירים והוא המשיך להגיד:" כדורגל, קח אותי לכדורגל, לשחק", אלימלך נישבר, הוא הסכים ויצא ככה עם החולצה המכופתרת לשחק עם הבן שלו כדורגל, כבר היו שם ילדים, הוא לא יכל שלא להיזכר בפעם הראשונה שבה לשחק כדורגל בתור ילד, כל ילד רוצה להיות כדורגלן באיזשהו מקום, איך השפילו אותו ולא נתנו לו לשחק וכשכבר שיחק לא מסרו לו, והאמת הם ידעו למה לא למסור לו, היו לו שתי רגליים שמאליות ועקומות ביותר, הוא היה טוב בשחמט, הם הגיעו למגרש והוא אמר לשגיא שיבעט לשער, שגיא בתור ילד קטן בעט חלש שוב ושוב ,ילד קטן,אחר, מהסוג שנמצא תמיד במגרש התנדב להיות שוער כי "רק אתמול קנו לי כפפות מקצועיות של שוער" הוא אמר בגאווה, לפתע שגיא תפס את הכדור ובעיניים מלאות גאווה וביטחון נתן את הכדור לאלי ואמר לו "עכשיו אתה אבא, חזק", אלימלך לא יכל שלא להיזכר באותו משחק מול ה´ 3 כמעט עשרים שנה קודם, משחק מכריע על אליפות השכבה, לא רצו שהוא ישחק אבל הוא התעקש,אין מה לעשות הוא אהב כדורגל, הוא נכנס לדקה אחת ה2 הובילו 1:0 ופתאום משום מקום עשו עליו עברה, "פנדל", הם לא רצו שהוא יבעט אבל הוא היה חייב, הוא כבר דמיין איך הוא מבקיע והופך למלך ליום אחד,הוא הסתכל על הכדור על השוער לקח שלוש צעדים אחרונה הגיעה בריצה ובעט, "נו אבא למה אתה לא בועט" שגיא העיר אותי מהזיכרון "חזק" הוא הוסיף, הוא הביט על הכדור הביט על השוער, ילד קטן עם חיוך ממזרי והוא אדם מבוגר ומכופתר, הוא לקח כמו פעם שלושה צעדים אחורה ובריצה קלה הגיעה לכדור ובעט, בדיוק כמו אז גם עכשיו הכדור עף מעל השער ומעל המגרש, השוער צחק, ושגיא הביט עליו במבט מאוכזב אבל מנחם, "לא נורא אבא, לא נורא..."