אור עמום מסנוור את עיניי,
שלא ראו כבר דורות מהו אור.
מערה חשוכה,הוא באופל שחה,
ואזניו שכחו את שירת הציפור.
בצל החרוב ישבה הארנבת,
האדם שוב חיפש את הציד הבא.
הסתתרה בין עלי ערבה מיושנת,
ורובו של הגבר פלט נהמה.
פרוותה הצחורה הפכה אדומה,
כמו דם שניקז מחד קרן טהור.
מפלים של מתכת נחתו בדממה,
על האפר הנוצץ שהביא טיפת אור.
אותו אור מאורפל שנראה באפילה,
אור מקולל שלא יתן מחילה.
כמו שדה קרב מלא חללים,
האדם הרס את גלגל החיים.
