הים צבוע בצבעי התכלת,הכחול הבוהק שמנצנץ עם בוא הלבנה,

והשמש גם היא ירדה כבר,כמוני,בצבעי הארגמן היחודיים רק לה.

ואני נשארתי לבדי על החוף,מנסה לחפש איזה צדפה לכמוס לה את אשר על ליבי.

אך לא,גם הצדפות נדמו,השתתקו למראי,כמו פוחדות להמשיך וללחוש את סודותיהן עלי.

והריח המלוח שעולה מן המים,גם הוא מתעתע בעיני וגורם לי לבכות,

על כתף לא ברורה שניצבת מולי.

מהלך שעות על החול הרך הזה,שמתביע ברגליי את כאבו של הים,

טובל בגלים,מצפה שיבינו את דמעות היגון העולות מתוכי,

מושיט את ידיי ונוגע בהשתקפותי הזחוחה,מנסה לפוצעה,להרגה בידיי,

אך איני מסוגל,רק נתז המים בי פוגע,ורסיסים עפים אל תוך הלילה שירד מכבר.

מביט למעלה אל תוך השטיח של כוכבי השמים הניצבים כשומרים,

הצופים על כל צעד ושעל של גופי,מחכים רק לראות את כח ידי.

מחכה אולי איזה אות משמים,יושיע וירפא את חלל ליבי,

ממשיך לתור אחר דמות מיותמת שתקשיב לצרות של חיי הבלויים.

וחושך,הכל דממה,העב כיסה את אור הירח,ונותרתי לבד,עם שלוחי הגלים.

פוסע עוד צעד אל תוך הצללים ורגליי רטובות וקרות כקרח,

משקפות את מחשבותיו של ליבי הגלמוד.

והגשם מתחיל,ונוטף על ראשי,פורש את שמיכתו עלי בלא רחם.

חורץ בגופי חורים של כאב,שלא יגלידו לעולם עד בוא המרפא.

ארובות השמים לא סרו ממני,מטיפות לי על דרכיי שסרו מטוב.

סבר פניי נעלם בתוך הצער ששולט בגופי הנתעב.

השקט הזה,שזורם בדמי כעת עם ים המוות הזה,הוא שאסיים עימו את חיי.

רואה בעמעום בראשי את מגל החיים שבא לקחתני עכשיו,בליל זה.

והנה היא באה,

הצרחה

 שקרעה את הים השחור לגזרים של כאב ופחד.

מהדהדת בחלליו של ליבי המרוקן,

חודרת לכל אוזן שהייתה קשבה לרזיו של פי.

מעליי שוכן צל,זע בלא תחושה וקול.

עיניי רוצות להיעצם אך איני מרפה,

מראה זה אראה רק כאן,תחת המים.

מראה של אדוות מתגלות ונסתרות,

יחד עם עבי השמים והכוכבים המשלים

את ליבי כל לילה באורם החיוור,

הירח המפציר בי שלא האמנתי שיכלתי

לגעת בחיקו של הלב.

והנה אני,מוטל בתוך מי השחור הלל,

ללא רוח חיים,אחר צרחת המתים האחרונה מפי,

צעקה זו שנשמעה באזניכם,אך לא שוועתם אליה,

רק נדמתם כצדפות אשר על שפת המים,

לא הקשבתם באמת לנאקת הכאב

שפילחה את דממת המוות השוכנת בים.

אלך לי לדרכי המודרת מאור,

ואמשיך לבכות את ליבי עד תומו.